אמא,

אמא שייכת לדור שעשה מהפכה ענקית באורח חייו מתוך בחירה. תולדות חייה רצופים ב"מכות" שכל אחת בנפרד יכולה למוטט בן אדם, אך חוזקה הנפשי, על אף קשייה הפיזיים סייעו לה לראות את העולם בצבעים ורודים. לשאת את מכאוביה מבלי להתאונן, ולהמשיך לראות באור חיובי את המתרחש סביבה.

בילדותה עוד בגרמניה איבדה אח (בהיותה בת עשר) בשנות המלחמה הוריה נספו בשואה. עם העלייה ארצה מיכאל נפטר בגיל שלוש ממחלה שבמצב רגיל, היה מגיע לבי"ח ללא השהיות וניצל. דורון נפטרה בשיא פריחתה כבת, רעיה ואם לארבעה ילדים. הנכד הבכור והאהוב אמנון מת בתאונה מיותרת שנה לאחר מכן, אבא לא החזיק מעמד ונפטר בסמיכות לאסונות אלו בהיותך  כבת 70.

אמא הייתה שלמה עם בחירתה בקיבוץ כדרך חיים, גם אם פה ושם הייתה לה ביקורת בעיקר בנושאי חינוך, (היא סבלה קשות מהלינה המשותפת). אמא גם לא הצטערה על כך שמסרה את כספי השילומים עד להפרטה.

ליום הולדתה ה-90 ברכתי אותה: "גיל 90 יכול להיות ברכה, אך במקרים רבים בעלי השמחה בקושי יודעים מה קורה סביבם, או למצער סובלים מחוליים המאמללים אותם ואת משפחתם הקרובה, ולא כך המצב אתך. את שייכת לדור שהולך ונעלם שקיבל הכרעות אישיות קשות לאין ערוך משלנו, שנולדנו לתוך מציאות והוויה קיימת ומובנית. השנים לא הרעו אתך אף שעברת לא מעט, את מקרינה אופטימיות, חוזק פנימי, סקרנות אמתית ויכולת הקשבה והאזנה בלתי רגילים. תענוג לראות אותך משתלבת בכל אירוע ונהנית, בעיקר מהנכדים והנינים, את שלא אהבת נשיקות זכית לחיבוק מנכדתך בת השלוש ואמרת לי – "נעשיתי צעירה בעשר שנים".

מעולם לא נזקקנו לקמבן אותך, הכול כ"כ ישיר וישר ומעל הכול הצלילות.

את גם חוסכת לנו ולסביבתך דיבורים ושיחות על בריאות ומכאובים שכ"כ אופייניים לאנשים בגילך.

את מוכיחה לנו שגם ביום יום אפשר להינות מהמון דברים קטנים, שאת עסוקה אך תמיד חושבת על כולם מתעניינת באופן אמיתי ועוזרת בכל מה שניתן וכל זאת בצניעות כמעט סגפנית."

היית עקשנית לא קטנה ורצית לשמור על עצמאות ככל שיכולת, השתכנעת שאת זקוקה לעזרה. המזל ובחירה של הקיבוץ הועידו לך את ג'נט שגילתה מסירות ללא גבול וסבלנות שכבשו את ליבך. ועל כך תודתנו הענקית לג'נט.

שבע שנים חלפו מאז אותה ברכה, הצלילות נשארה, הגוף החל לבגוד אט אט, אפילו "בילית" בבי"ח לראשונה בחייך, אך המשמעת רבת השנים סייעה לך להתגבר על קשיי היום יום. סמוך לגיל 97 בליל שישי צפית בחדשות, ג'נט נתנה לך קפה, וכשחזרה נרדמת לעולמים. מות נשיקה, כפי שביקשת, מוקפת באהבה, בנכדים ונינים לרוב.

עצוב לנו עם לכתך אך הידיעה שלא סבלת ומשאלתך שמולאה מנחמים אותנו.

 חנוך

 לכל בית גבעת חיים איחוד

שנים רבות למדי עברו מאז נשארה אמא שלנו בקיבוץ בלא אף אחד מהמשפחה הקרובה. אבא נפטר ואנחנו, ה"ילדים" התפזרנו. הצענו לה לעבור אלינו, אבל מבחינתה זו לא הייתה אופציה.

בשנים אלה ידעה אמא עליות ומורדות. לאורך כל התקופה ליווינו אותה מרחוק ושמחנו להיווכח שהקיבוץ בתקנוניו, והחברים בהפחת הרוח הטובה באותם תקנונים, שומרים עליה ודואגים לבל תחסר דבר.

צוות הבריאות והבריאות המשלימה, צוות הרווחה, צוות נווה נועם, הסביום ומשחקי החשיבה, צוות הבניין, אנשי האחזקה השוטפת, החברים הוותיקים, שרובם כבר אינם בין החיים, שהיו מבקרים בבית, וכמובן חברים מדורנו שהשקיעו מזמנם ושמרו על תחושת השייכות. לכולם ממשפחות מיכאלי, רייזנר וגלילי המון תודות.

נצטרך להתרגל למצב החדש בו אין לנו כאן יתד, ובכל זאת קיבוץ גח"א היה ויישאר לתמיד הבית שלנו. מעבר לתודות אנו מרגישים מין סוג של גאווה על כך שאותו בית ידע ללוות אותנו בשבוע המיוחד מרגע שאמא נפטרה, בדרך כל כך עוטפת ומכובדת.

שוב תודות מהמשפחה של אלישבע מיכאלי.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896