לפני שנתיים השתחררתי , רוב הזמן הייתי לוחם וגם עשיתי תפקיד הדרכתי בבית הספר למ"כים נהניתי מכל שרותי הקרבי. אחרי השירות חזרתי לקיבוץ, עשיתי פסיכומטרי ואת רובו של "שביל ישראל" , שם הבנתי כמה מעט אני מכיר את ארץ ישראל וחשוב שאכיר.
כשסיימתי את השביל עבדתי כמציל במשמר השרון ,בכלבייה הטיפולית בפרדס חנה כמטפל בעזרת כלבים ומכין לבגרות בכלבנות, ונקלטתי בבית הספר "שפרירים" בתור העוזר של אבי אושרי. לפי דעתי "שפרירים" הוא מודל נכון לאופן שבו בית ספר צריך להתנהל. בהשראתו אחד מהחלומות שלי…. להקים בית ספר ברוח "שפרירים" .
עכשיו אני כותב לכם מצ'ילה, שם אני מתכונן לצאת לטרק של 5 ימים ל"צלב הדרומי בעולם" (אומרים שרואים דולפינים בדרך) .לצ'ילה הגעתי אחרי 6 חודשים בארה"ב וקנדה שם הדרכתי במחנה קיץ, והשתדלתי לא להיתקל בדובי גריזלי כאשר טיילתי בהרי הרוקי (מערב קנדה).
בשנה הבאה אני מקווה להתחיל ללמוד פסיכולוגיה וביולוגיה באונ' חיפה כאשר המטרה הסופית היא להיות פסיכולוג ולעבוד עם ילדים ונוער דרך עשייה – החל מטיולים בארץ דרך אילוף כלבים ועד סלילת מדרכות (כל מה שצריך כדי להגיע לילדים).
ברור לי, כי הקיבוץ הוא המקום בו אקים משפחה ואגדל את ילדי. את המועד המדויק שבו החלטתי לגור בקיבוץ אני לא יכול להגיד, אבל השנה וחצי האחרונות של חיים בקיבוץ, השינויים החיוביים שחלו בקיבוץ והילדות שלי פה – הם הבסיס להרגשה הזו.
ביחס למילה בית, אפשר להבין את המונח ריקות. והרי הבית ריק ומה יש בו?
ונגיד שיהיה זה, מקום של אהבה כזו שמשמחת את מי שבא.
מקום טעים כזה שמרתק את מי שניזון בתוכו.
מקום של שקט ושלוה כזה שמאפשר פתיחות ומה לא..
מקום שאפשר ללמוד בו, ולחלום בו, ולישון בו, ולגדל משפחה, ולארח את אבא ואמא וסבא וסבתא ודודים….
ולהיות בו ער ונוכח .
מהמשפחה
Share this post
