זה היה בוקר יום שישי זיווני של סתיו, רעות, כלתי, אשתו של עירא, שאך זה עברו לגור בשכונה החדשה, לקחה את בנה הקט עתי אל הפעוטון. בצאתה מן החנייה הקרובה לביתם אל הכביש הסואן וההומה (החניה מחוברת לכביש ההולך מצומת גח"מ-ג"ח אל בית ספר משגב, הבריכה, אולם הספורט, בית ספר שפרירים). רעות נסעה לאט והנה מישהו צופר לה בתוקפנות. רעות עצרה, פנתה אליו וביקשה: "זו שכונת מגורים אל תצפור כך". הנ"ל פתח פיו שוב בתוקפנות: "אתם הקיבוצניקים חושבים ש… וש… וש… הכל שלכם הכל מותר לכם."
רעות עזבה את המקום ונסעה אל הפעוטון. התוקפן הסתובב אף הוא, רדף אחריה, עקף אותה בכביש ליד הבית של וילי, ונכנס בכנף השמאלית הקדמית של האוטו שלה, עצר אותה כך, והוא ואשתו יצאו מן האוטו והחלו לצרוח עליה כשעתי על ידיה.
חברי וחברות הקיבוץ שעברו בדרך העיפו מבט על המתרחש. איש לא עצר!
בשלב מסוים הגיע דודו הרב"ש, מאוחר מדי. רעות ועתי כבר היו אז אימא וילד בודדים והמומים באמצע הקיבוץ.
מי שחושב שלא קרתה להם שום פגיעה פיזית טועה. הלב נשבר גם האמון.
שלכם בתקווה שזה לא יקרה לכם או ליקירכם.
ועוד טרם יבשה הדיו על הכתוב סיפרו לי שבהמשך אותו יום נדרס על הכביש כלב (טוב רק כלב…). ובכלל אין יום בלי תקרית של "כמעט".
חברי הקיבוץ קיבלו מסר שאסור לנסוע מעל 20 קמ"ש ב"נקודה" אבל בשכונות החדשות אין דין ואין דיין ואין מי שישמור על ילדי הגן.
בנתיים התברר שבמועצה האחרונה הוצגה תוכנית מאד רצינית לשיפור מערך הכבישים בקיבוץ.
זו למעשה פנייה להנהגה המקומית ומנהלי הבנייה לקחת אחריות לשנות את סדרי העדיפויות ולטפל מידית במפגע הכביש הזה הרובץ כאסון לפתח ותתפללו, תתפללו חזק.
Share this post
