והלב? אה, הוא ממש זועק למשהו מחמם. הבנתם? זה התפריט.

קוראים לזה פטריות או בשפת העם "אתם באים לחפש פטריות"?

ברור. שמנו ערדליים, חלקנו מגפיים, אחרים הימרו על סתם נעלי ספורט פשוטות. מעט שקיות (מי בכלל האמין…), דלי וחצי והרבה מצב רוח.

מקסימום גיחה קטנה לשדה עם הילדים בשבת. מה רע?

ההרכב היה כזה: משפחת זיידמן מחוללת הטיול ומשפחת נבון שמנסה בעקביות רבת שנים ודי מרשימה לרשת את מלך השמפיניוניות (עוזי, ברור שעוזי) בהצלחה מאוד חלקית.

זה התחיל כמעט ברגל שמאל או יותר נכון ברגליים רטובות מגשם. נרשמה נסיגה לאחור. ענת התעקשה ודחפה קדימה. יהיה שמש, פסקה. אמיל שהשתרך מאחור תמך. מצב העננים לטובתנו הוא סח.

ברגעים כאלה, כן, בשניות האלה שאתה מת מקור ונרטב היטב, מוטב להקשיב לקול הפנימי שלך. ביום ההוא, טוב שלא עשינו כך. תיכף תדעו למה.

היעד היה ברור: השדה שלנו משנה שעברה, אי שם בלב אליכין שמאלה, מעט ימינה והרבה ישר. חחח, חשבתם שנגלה מקום מדויק? למה, דוד קראוס מוכן להשתתף בעניין ולספר איפה הוא מבלה בשבתות וחוזר עם שלל ענק? נראה אותו…

טוב, זה התחיל די רע. ממש לא באשמתנו אלא עסקינן בתנופת הפיתוח המואץ של ארצנו ובניית כביש 9 שהחריב לנו את השדה והיבול. נכנעים? אין מצב.

טלפון קטן לעוזי, שיפור עמדות, כניסה מאגפת מימין.

צעדים מדודים עמוק פנימה לשדה.

המתח בשיאו. פליז, פטרייה אחת… משהו. אפילו ישנה, עתיקה, מעוכה, אות חיים. סימן, תקווה?

ענת בטוחה שדוד הקדים אותנו. ראינו אותו חולף על פנינו בדרך. המרוץ לפטריות כבר אמרנו? היא לא נרגעת. "הוא היה כאן. אני אומרת לכם. אני רואה שמישהו כבר קטף כאן פטריות. אני אומרת לכם, דוד היה כאן".

בסדר, הבנו. תמצאי כבר משהו במקום להאשים את חברי הקיבוץ בגזל השטח…

ואז זה קרה. בדיוק חמישים ושבע דקות אחרי שהתחלנו. רטובים ברגליים, ילדים מטים לנפול, מיואשים וכמעט מניפים דגל לבן הגענו לארץ המובטחת. פטרייה! מצאנו פטרייה ראשונה לעונה. יפה, בתולית ומשמחת לב.

וכן, אחריה הגיעו עוד רבות. הילדים כרעו והרימו אחת אחרי השנייה והשמחה הייתה גדולה ואמיתית. צוהלת וחסרת גבולות.

בערב התכנסנו לארוחת גורמה מהשדה והדלקנו נר ראשון של חנוכה. ממש נס מה שקרה לנו היום.

ורק ענת, היא עדיין הייתה בשלה: "דוד היה שם. אני אומרת לכם".

אוף. מה זה חפרה לנו. אחרי כל פטרייה זה רק הלך והתגבר…