מבחוץ זה עוד אחד מהבניינים הישנים הללו, מהשאריות שנותרו מהקיבוץ שעמד פה פעם. עשבים שוטים מקיפים אותו ואפילו מציצים פרא מערוגת מרזב פרוביזורית על גג האסבסט הרעיל שלו, הסורגים הישנים ההם עדיין על החלונות וכל כולו אומר הזדקנות חסרת חן. אבל – בפנים יש לו עבר מיתולוגי ולמרבה הפתעה, גם ההווה שלו נראה מבטיח ביותר.

למי שלא נולד או גדל פה: המבנה הזה היה במשך עשרות שנים המועדון של הנעורים. אלפי מסיבות נחגגו כאן ובפינות עמדו רמקולים בגודל של גורילה זכר ממוצע, אשר שיגרו מיליוני דציבלים אל הקירות הללו במה שהיה פס הקול שהפך ילדות וילדים בגח"א לנערות ונערים.

הנה זכרון של יותר מ-40 שנים: בסתיו 1982, בלילה הראשון שלנו בנעורים, יצאנו א' ואנוכי לסיבוב הכרת השטח. מהמועדון בקעו צלילים אימתניים שהרעידו את הקירות והרימו את הגג, למרות שהמבנה היה שרוי בחושך כמעט מוחלט. ניסינו את הידית, אבל הדלת הייתה נעולה, כך שלא נותרה ברירה אלא לעמוד מתחת לסורגים  כן כן, אותם אלו שרואים בתמונה, לפשוט ידיים אל-על, להיאחז בהם ולמשוך עצמנו למעלה לצורך התבוננות במתרחש. לעיניים לקח כמה שניות להתרגל לחשיכה, אבל היה שווה: שלושה נערים מהשכבה הבוגרת בנעורים (השמות שמורים במערכת) כנראה טעונים בחומר אורגני, רצים בטירוף מקיר לקיר, קופצים ומתנגשים זה בזה וגם בקירות שרועדים מעוצמת צלילי Paranoid  של להקת Black Sabath (שימו רגע ביוטיוב את הביצוע מבלגיה 1970). א' ואנוכי הרפינו מהסורגים והבטנו זה בזה. היה ברור שהגענו למקום הנכון.

בחול המועד פסח אני שם פעמיי אל האתר, אחרי שמור נואמה חלפה על פניי כמה ימים לפני כן עם הקלאב-קאר תוך שהיא שואגת: "בוא למועדון של הנעורים, תעשה כתבה על משהו טוב".

דברים המוגדרים "משהו טוב" עם או בלי מרכאות מביאים איתם בד"כ את האחיינים שלהם (מהמם!! מרגש!! מדהים!!) ולכן מדכאים לי בד"כ במיידי את היצירתיות ובמילא יש כאן מספיק נשים וגברים שכותבים עליהם, ממש לא צריך אותי אבל לרוב, אני לא מסרב להזמנה של רכזת התרבות אז הגעתי.

מתברר שכעת המקום הוא חדר המוזיקה החדש של התרבות. "היה לנו את החדר הסמוך למרפאת השיניים לצורך חזרות לפני מופעים", מספרת מור על חדר המוזיקה הקודם שאם אתם מספיק זקנים, אז הספקתם להחליף שם ספרים כאשר עמדה שם הספרייה של הקיבוץ שעמד פה פעם.

"אבל כעת נפתח שם מכון הצילום של מרפאת השיניים, אז יצאתי לסיורים עם קובי אבן שושן ברחבי הקיבוץ, כאשר הוא מציע מספר חלופות עד שהגענו לפה ומצאתי את המקום המושלם". אני חושב על זה שיש משהו סמלי שהקירות האלו שכל כך רגילים לצלילים, מצאו את ייעודם המוזיקלי – שוב.

"יוני ארי סייע לנו וגם יניב הורביץ ורותם גרינשפן, שהוא יועץ ואחראי על ההגברה. קנינו הגברה חדשה, סידרנו את הקירות האקוסטיים והמקום כבר אירח את החזרות לערב מוטי האחרון. האקוסטיקה כאן מאפשרת לנגן גם באמצע הלילה בלי להפריע לשכנים שגרים פה. זה מקום שיאפשר לפתח את המוזיקה בגח"א ואני גאה עליו מאוד".

החדר הזה הוא גם אקורד הסיום (תרתי משמע) של כהונתה בתור רכזת תרבות. "הייתי בתפקיד שתי קדנציות", מספרת מור. "2014-2018 ועכשיו בין 2022-2025 וזה הפרויקט איתו אני מסיימת. אני מקווה שהוא יישמר ויישאר וימשיך לשרת את המוזיקאים כאן הרבה שנים קדימה".

אני מקווה להצליח לשכנע אותה לעשות גם ראיון סיום לתפקיד שייתן פרספקטיבה על התרבות בגבעת חיים איחוד, במהלכו נבדוק אולי כמה דברים בצורה קצת עמוקה יותר, אבל בינתיים ניתן למוזיקה לדבר, לרוב עדיף כך.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896