אני כותב על ספרים וסופרים שמן הסתם אהובים עלי, אך הפעם על סופר אהוב במיוחד, עד כדי כך שבעצם, אני חושב, מה אני מבלבל לכם את המוח? שמו דוד שחר, ספריו (שתיכף אפרטם) מצויים בספרייה – רוצו וקראו להנאתכם. אבל אני יודע שזה לא עובד כך.

אז: דוד שחר (1926-1979) דור חמישי בארץ למשפחה ירושלמית ותיקה. ספריו ספוגים באווירה ירושלמית, ארצית אך גם רוחנית בעיקר. התקופה היא שנות ה-30 וה-40, על תערובת האוכלוסין הצבעונית שלה – יהודים חרדים, מסורתיים וחילוניים, ערבים ואנגלים, עם ניחוח תורכי-עות'מאני קל. אמרתי בזמנו שמחוסר ברירה נשענה הספרות העברית הצעירה על מסורות זרות ובאופן יוצא דופן נשענת כתיבתו של שחר על מסורת צרפתית דווקא. אולי אין זה כה מפתיע אם זוכרים שמרכז התרבות של היישוב הישן בא"י היה צרפת – בתי הספר של אליאנס וכו' ולא אנגליה או ארה"ב. 

מספריו של שחר: קבצי סיפורים – 'על החלומות', 'מותו של האלוהים הקטן'. רומנים – 'ירח הדבש והזהב', 'סוכן הוד מלכתו' והעיקר – סדרה של שמונה ספרים שנקראת 'היכל הכלים השבורים'. שחר לא רק כותב ספרים, הוא בורא עולם שלם, קוהרנטי ומקיף. גבולותיו הפיזיים ירושלים וסביבותיה ועד צרפת, פריז ובריטני וגבולותיו הזמניים – מהתקופה העות'מאנית ועד קום המדינה. גבולותיו הרוחניים, למן הקבלה ועד אינסוף. גיבוריו העיקריים לא רבים – גבריאל לוריא והוריו, פרוספר בק "הנואף התורכי" הזקן ואימו ג'נטילה. אוריתה – הפאם פטאל, ד"ר לנדאו והשופט דן גויטקין וכן דמויות משנה צבעוניות השבות וצצות בתקופות שונות ובהקשרים שונים, כמו סרוליק הקטן, ד"ר שושן, ברל רבן, וכמובן – הילד המספר.

הנה קטע קטן, לטעימה מתחילת הספר 'היכל הכלים השבורים' (מספר הילד): "ארבע אבות תחושות הזכרון: האור ומי הבור ופי המערה וצוק הסלע שבצידה, קשורים בי בדמותו של גבריאל יונתן לוריא… מפריז בא ישר אל ביתנו ומכיוון שנכנס לחצרנו זמן מה לפני שנכנס מלך חבש לחדר הקונסוליה האתיופית שמעבר לכביש, לאמור – ברגע בו הייתי שואב מים מהבור, נקבעה דמותו בזכרוני כעולה מתוך פי הבור יחד עם דלי המים הניתזים".

ועוד: "אבא ואמא הלכו באותו הלילה לקולנוע אדיסון… פגישה ראשונה זו עם שמי הלילה הלמתני בחרדה עמומה, ראיתי את השמים והנה הם פתאום שחורים ובהם נקודות אור רחוקות קטנות. 'אלה הם הכוכבים' אמר לי גבריאל והוסיף 'צבא השמים'. אי אז חרקה דלת ונפתחה ומתוך הסדק שנפתח… לשונות רוח צוננות קלות רחשו בין הענפים והביאו איתן מרחוק מעבר הר הצופים… קולות של חיי הלילה… והווית חומת העיר העתיקה נוכחת ועוצרת נשימה בכובד מהות עתיקת נשימה איומה בממדיה". ('קיץ בדרך הנביאים' עמ' 11-16).

כבר אמר מישהו חכם: לא חשוב כל כך על מה כותבים, חשוב איך כותבים. אפשר לכתוב באופן דל על הנושא המרתק בעולם ואפשר לכתוב באופן מרתק על הנושא הדל בעולם. כתיבתו של דוד שחר מרתקת וגם נושאיו מרתקים. מצד אחד היא ארצית מאוד, כמעט רכילותית וסיפורית מאוד ומצד שני היא ממריאה פתע למרומי רקיע רוחניים, מאגיים. הקיום הוא תמיד דואלי – ארצי מאוד ומחובר לכאן ולעכשיו, אך בו בזמן מרחף, מקסים.

שמות שמונת הספרים של "היכל הכלים השבורים" מלמדים על עולמם הרוחני: 'קיץ בדרך הנביאים', 'המסע לאור כשדים', 'יום הרוזנת', 'נין-גל', 'יום הרפאים', 'חלום ליל תמוז', 'על הנר ועל הרוח' ו'לילות לוטציה'.

כל ספר עומד בפני עצמו אבל כולם מחוברים ביניהם בגיבוריהם ובעולמם הרוחני. הנה טעימה קטנה, מתוך 'המסע לאור כשדים', פגישה ראשונה של הילד המספר ואוריתה:

"… אינני יודע למה בדיוק התכוון יוצר הפסוק 'הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה' אבל אז בדרכי אל ספריית 'בני ברית', כשנפתח פתאום שער הברזל הירוק ומתוכו יצאה בת הרופא, הרגשתי מה פשר 'יצאה חמה מנרתיקה', למראה ולמשמע קולה התמלא העולם אור ונעשה רחב יותר וגבוה וחופשי וטוב. היו אלה בעיקר עיניה החומות, הגדולות והחיוך המלבב שאמר לכל ילד שנפגש לה בדרכה, שכל מה שהיא רוצה ועושה הרי זה טוב". ('המסע לאור כשדים עמ' 44)