כולנו עדיין המומים מה-7 באוקטובר ומהזוועות העוברות על החטופים ועל קיבוצים ומושבים בדרום ובצפון ועל אלה העקורים מביתם. כל כך הרבה אנשים מרגישים שהקשר הפנימי שלהם לארץ ישראל ממש נשבר.

רצה גורלי ולאחרונה נפל לידי (בעקבות עבודתי עם הארכיון) חיבור של נערה צעירה בת 16 משנות הארבעים, שיכול לדבר ישר לאנשים שמשהו נשבר בהם ביחס למדינה.

בתקופה בה נכתב החיבור, לקחו הבריטים על עצמם והכריזו על חלקים מהארץ שיילקחו מהיהודים והיו נאומים והפגנות אבל שום דבר מעשי לא נבע מהם.

הנערה בת ה-16 היא זאבה לבני ז"ל, אימם המנוחה של איילה (שגרה כאן) אלון ודקלה. זאבה, אז עדיין נערה בשכונת בורוכוב, יוצאת לטיול בחופשת פסח עם קבוצתה מתנועת הנוער העובד וכולם מתוסכלים מכל הדיבורים הבומבסטיים שלא יצא מהם כלום.

כמה אקטואלי להיום.

זאבה משתפת אותנו בדעותיה וחווייתה. תוך כדי קריאה עלו בי כל אותם נערי הפלמ"ח ו"ההגנה" שלקחו על עצמם את הקמת מדינת ישראל והאמינו בכל ליבם עד כמה הכרחי הדבר להקים את המדינה ולשמור עליה. גם זאבה התגייסה לפלמ"ח בעצמה, כשסיימה את בית-הספר. בחרתי קטע שנגע בליבי מתוך החיבור:

נושא חופשי 9.5.1940

מעלות גדולות להם, לטיולים, בכל זמן. הם מחשלים את האדם, מגבירים בו את אמונו בעצמו, מחזקים אותו, מפתחים את אומץ רוחו ומרחיבים את אופקיו. הם יוצרים יחסים יפים בין אדם לחברו. הרבה מעלות להם, לטיולים.

בימים אלה, גדולה חשיבותם: הנה גזרו עלינו את גזרת הקרקעות ואנחנו ישבנו בעיר ושמענו נאומים וקראנו כרוזים והפגנו – "לא נכנע"! ולאט, לאט נעשו הדברים משעממים: היינו מוכנים לפעילות בהשפעת הדיבורים ומשלא נעשו – נעשה חלק גדול מאיתנו, הנוער, אדיש לכל זה. הנה, דיברו, נאמו, קראו תגר ולבסוף – מה עשו?

והנה, כשמטיילים בהרים שלנו ויודעים – את אלה לוקחים ממך, כאן אוסרים עליך לשבת, אז אין צורך בנאומים. אז אתה יודע ונשבע כלפי עצמך וכלפי האדמה הזאת: "לא יקום"! ואינך דורש גם מעשים נועזים ואינך רואה צורך בהפגנות ובכל זאת אתה מוכן לכל אשר יידרש ממך.

ואתה יודע בכל ליבך: שלך היא האדמה הזאת, כי נדבקת בהרים האלה – מולדתך. כי לומדים בהם לאהוב את הארץ, לאהוב פשוט בלי פרזות ובלי מלים מיותרות, כל רגב מרגביה, כל סלע ועץ, כך. וזו היא הרגשה שממלאת כל אחד בטיול. כי ללכת בהרים ולראות את העושר הרב ואת הצמחייה, על שלל צבעיה וגווניה, הנך מתפעל ומלא הערצה לטבע, לסלעים, להרים, לכל גבעול ונזהר שלא לרמוס פרח, שלא לדרוך על רמש ויש הרגשה שהנך, המטייל, חלק בלתי נפרד מכל ההוד והיצירה הנפלאה הזו והנך מלא אך טוב.

קצת על זאבה

זאבה לבני (1924-1981) גדלה בשכונת בורוכוב והייתה אישה פורצת דרך שחייה שיקפו את התפתחות המדינה. כנערה הפכה לתלמידה ראשונה בבית-הספר החקלאי "מקווה ישראל" בו למדו עד אז רק בנים.

במהלך שנות ה-40 שירתה בפלמ"ח בתפקידים מגוונים – ממפקדת כיתה ועד לפעילות במטה כמקשרת בין ארגון "ההגנה" לפלמ"ח. היא אף השתתפה במבצעים להברחת ילדי עולים מסוריה.

לאחר נישואיה ליוסי לבני עברה המשפחה בין מספר קיבוצים – בית השיטה, מפלסים ולבסוף גבעת חיים איחוד. בכל מקום הטביעה חותם משמעותי בפעילות תרבותית וציבורית, כעורכת עלונים וכחברה פעילה במוסדות תנועת הקיבוץ ובארגוני נשים. בשנת 1973 הקימה את הארכיון המקומי בגבעת חיים איחוד, תפקיד בו המשיכה עד סמוך לפטירתה בגיל 56. המשפחה הנציחה את מורשתה בספר אותו אני מקלידה עכשיו – "חייתי חיים מלאים" – כותרת המשקפת היטב את דרכה.