״מי נוסע היום לקפלן?״

כך מתחילה ההתכתבות בקבוצת הווצאפ כל שבת ב-14:00. למי יש כח לעוד מוצ״ש מקוצר? שאול רוצה לבלות איתנו, רות צריכה את האוטו, רוצים לפגוש את יותם לפני שיוצא למילואים. איריס מתלבטת אם ללכת לכיכר החטופים או לקפלן. ערימת הכביסה מחכה לקיפול. עוד שבת שגרתית.

כבר שנים רצופות שאין לנו מוצ״ש: בלפור, ההפיכה המשטרית, ליל גלנט ועכשיו הכל חוזר חלילה, עם התחושה הזו שבוערת מבפנים שאין מישהו שיעשה את העבודה בשבילנו. נשארנו עם ללא הנהגה מתפקדת. 

לילות ללא שינה בדאגה לחיילים. לחטופים במנהרות. זו הייתה יכולה להיות גם משפחת בן-אור שהיו בממ׳ד בבארי. טיול יומי עם הכלב ליד קפה ליאור והחלקה הצבאית שקיווינו שלא יצטרפו אליה עוד.

ושוב ושוב ״הותר לפרסום״. 

והייאוש לא נעשה יותר נוח ולונדון לא מחכה לנו והחברה בכלבולית ששואלת ״מה זה יעזור?״ והחבר בעבודה שאומר שכבר אין לו כוח יותר והצעירים שלא נוכחים כמעט. 

וההתלבטות הקבועה – איך משכנעים עוד אנשים לקום מהספה. להילחם על עצם קיומנו ועל עתיד ילדינו? 

אנחנו פה בחלקת האלוהים שלנו. רבים חושבים שזה לא נוגע לנו. אבל זה כבר כאן בתוך השער הצהוב (אצלנו כחול). בשם הנוסף שיניב אופיר הוסיף באנדרטה. בתשובה של יובל נבון שכבר לא מצליח להגיד ששלומו אחלה תמיד, כי ניקו עדיין בעזה כבר יותר מחצי שנה. במחירים שהתייקרו בכל מקום. במשפחות צעירות שהתאחדו אחרי חודשים והנה עכשיו, שוב קוראים לו למילואים. והחבר׳ה שהלכה להם שנת השירות שקוצרה כי הצבא צריך עוד חיילים וסקטור שלם ממשיך להשתמט וכל משפחה שנייה מתחילה הליך להוצאת דרכון זר וסנוניות ראשונות של משפחות מהקיבוץ שכבר עזבו את הארץ. 

ובכל זאת – כל כך מעט אנשים יוצאים להתנגד ולנסות להציל את המדינה מהחורבן שנפל עלינו ואנחנו לא מבינות איך זה שבהפגנות נגד ההפיכה המשטרית ראינו הרבה יותר אנשים מהקיבוץ ובכלל.

כי עכשיו זה קרב על הבית, על עצם קיומנו וכל ארגוני המחאה מרימים השבוע הילוך בעוצמת הפעילות. אפילו שקמה והאחים לנשק הבינו את זה. יש לנו כ-40 ימים לפעול לכך שזה יהיה המושב האחרון של ממשלת הדמים ושעוד השנה נלך לבחירות.

עכשיו זה הזמן של כולנו להתגבר על הייאוש והעייפות ולצאת מהבית. כי זה או להילחם או לחדול. לזכור שהכח של הציבור הוא זה שעיכב את ההפיכה המשטרית. הוא זה שכבר גרם פעם אחת להחלפת השלטון, שידע להבעיר את המדינה אחרי פיטורי גלנט. הוא זה שגם יביא להפלת הממשלה הרעה הזו. 

נכון, לא כולם יכולים להגיע לקפלן כל שבוע, אבל לצומת העוגן או לקיסריה כולם יכולים להגיע. הגיע הזמן לצאת מהשער הצהוב (אצלנו כחול) ולדעת שאנחנו עושים הכל כדי להשאיר לילדים שלנו מדינה שאפשר לחיות בה.