בחלומותיי הפרועים ביותר לא דמיינתי כי בשבוע הראשון שלי על כס השיפוט, אצטרך להכריע בסכסוך שכנים המשליכים זה אל חצרו של זה ולהיפך את החתולות והתרנגולות שלהם ואמצא את עצמי פורצת בצחוק, בעוד הקלדנית שלי נוזפת בי ומסבירה לי: "לשופטים אסור לצחוק". 

אל העיסוק בעריכת דין הגעתי מתוך סקרנות גדולה למתרחש באולמות בתי המשפט ולאופן בו  אפשר לעשות צדק, במגבלות החוק. די מהר התברר לי שהתחום בו אעסוק יהיה התחום הפלילי, זה שנחשב "החיים עצמם". בלי יותר מדי ניירות, מסמכים וסכסוכים על כסף אלא עם נגיעה פשוטה וישירה במכאובי החיים. עוד ידעתי שהתפקיד בו אוכל לממש את תחושת השליחות שהרגשתי עמוק בפנים, יהיה תפקיד התובעת מטעם המדינה, המסייעת לנפגעי עבירה להשמיע את קולם בבתי המשפט.

תפקיד זה של פרקליטה פלילית, היה מרתק ועמוס באתגרים קשים של התמודדות עם רבים מחוליי החברה הישראלית – תיקי סמים, אלימות בתוך המשפחה ומחוצה לה, עבירות מין קשות, פגיעות בילדים וגם תיקי רצח, שהטיפול בהם היה כרוך בלילות רבים ללא שינה ובמידה מסוימת גם עיצב את דמותי לאורך שנים, כמי "שנלחמת ברעים".    

במהלך אותן שנים נקשר גורלי בגורלן של משפחות שעברו טרגדיות גדולות, כמו רצח אשה בידי בעלה ועבירות מין קשות אותן ביצע לאחר מכן קרוב משפחה אחר שאמור היה לשמור בביתו על הילדה שלה שנותרה יתומה לאחר אותו הרצח,  עבירות המין אותן ביצע השחקן חנן גולדבלט בתלמידותיו, נערות שהיו באותן שנים בנות 15-17 ועוד מקרים קשים רבים בהם טיפלתי ואשר לימים הרגשתי שהותירו בי תחושות של עשייה משמעותית מאוד, אבל גם מצולקת. 

בחלוף 25 שנים כאלה, כשמלאו לי 50 בערך, החלטתי לעשות שינוי. חשבתי שאת הנסיון הרב שצברתי בתחום המשפט הפלילי וגם את הבגרות והשקט שהיה כה חסר לי, נכון יהיה לנתב לתפקיד בו אוכל להקשיב ולעשות צדק בעצמי.

כך הגעתי אל בית משפט השלום בחדרה, מקום עבודתי ב- 12 השנים האחרונות. מקום בו נחשפתי ונדרשתי לאירועי חיים שהיו לי "פשוטים יותר". כך מצאתי עצמי בשנותי הראשונות כשופטת, מכריעה בסכסוכי שכנים עם חתולים ותרנגולות, סערות יצרים של שתי נשים האוחזות בגבר אחד ולעיתים גם להיפך, תביעות קטנות ולעיתים גם משעשעות כמו זו של הזוג שחלם על חופשה רומנטית ופסטורלית באי קוס ומצא עצמו במלון הומה אדם בכרתים בגלל טעות של סוכנת הנסיעות, עבירות חניה עם הסברים דמיוניים לסיבות שהובילו לביצוען וכהנה וכהנה סיפורים שאולי עוד אכתוב עליהם פעם ספר. 

לצד כל אלה המשכתי לעסוק גם בתחום הפלילי בו נדרשתי להכריע במשפטים שהתנהלו בפני בקשר לעבירות מסוגים שונים – גניבות, התפרצויות, החזקת סמים, גידול סמים במעבדות ביתיות ו/או סחר בהם, אלימות ברחוב ובמשפחה, עבירות נשק וגם עבירות בטחוניות, בעיקר כאלה שבוצעו במהלך מבצע "שומר חומות".

במסגרת זו הייתה לי ההזדמנות להכיר אצל עצמי, באופן ברור ומובהק יותר, את היכולת לעשות איזונים. זו הייתה עבורי חוויה מופלאה ממש – אותו חיפוש אחר פתרונות יצירתיים במסגרתם חרצתי גורלות באופן בו יכולתי להרגיש שלמה עם עצמי, כשידעתי שעשיתי צדק עם מי שנפגע, הענשתי את מי שפגע ובמקרים שנראו לי מתאימים לכך, גם הובלתי לתהליכי שיקום של נאשמים שכשלו, אבל שיכנעו אותי ליתן להם הזדמנות אמיתית להיטיב את דרכיהם ובסופו של דבר, בסיוע גורמי טיפול מצוינים מטעם המדינה, גם הצליחו לעשות כן.

הצלחות קטנות וגדולות באמצעותן – כך אני מקווה – אולי עוד אפשר יהיה  לשנות את פני החברה  הישראלית לכזו שתהיה פחות דורסנית ואלימה. 

במסגרת "תורנויות המעצרים" השבועיות שעשיתי, הובאו בפני אלפי בקשות של המשטרה להארכות מעצר של חשודים בשלבי החקירה.

לדיונים האלה שהתקיימו בפני גם בתקופות של החופש הגדול, הגיעו לא פעם נערות ונערי גבעת חיים איחוד, בהובלתה של דבי בר-אילן, שהבינה את החשיבות הגדולה הטמונה בחשיפת הנוער לנעשה בבית המשפט ונתנה גם לי את ההזדמנות  לענות על השאלות המעניינות, המפתיעות והחשובות שהם שאלו אותי לאחר שהקשיבו בעיניים פעורות לדיוני המעצרים. 

בימים אלה, בעיקר בעקבות סרטן השד בו חליתי לפני כחמש שנים (אירוע שטלטל "ועירבב" אותי מחדש) עם תחושה ברורה של מיצוי וכמיהה להיפרד מן הבדידות המאפיינת את תפקידו של השופט ועם רצון להגשים חלום ישן שלא מרפה ממני מזה עשרות שנים, לפינה קטנה משלי שאוכל לשלב בה את האהבה שלי לאומנות, אוכל וחברת אנשים, החלטתי לפרוש מכס השיפוט.

אני עושה זאת בלב שלם ומחכה לבאות עם אותה מידת סקרנות שהייתה לי בצעירותי, למרות שבינתיים הפכתי גם סבתא.