במסגרת אירועי "חפרפרת" של עמק חפר שייערכו בחודש מאי, מארחים אמנים מבקרים בביתם. גם אני מתכוונת לארח בביתי את המתעניינים המזדמנים ולצורך כך, הייתה אצלי אחת מאוצרות האירוע האמנותי כדי לאשר את השתתפותי. השיחה ביני לבין האוצרת החזירה אותי לדיון שיש לי עם עצמי מזה זמן רב ובו אני רוצה לשתף אתכם.

מה היא אמנות?  מה היא בעיני המתבונן שאוהב וצורך אמנות מוזיאלית / מוזיקלית / בימתית / תיאטרלית – כמוני?  (יש שיאמרו בצורה אובססיבית).

מה היא אמנות בעיני המתבונן שהוא בעל מקצוע בתחום? האם היצירות היוצאות מתחת ידיי הן אמנות כשלעצמה, במבט אובייקטיבי?

יש האומרים שכל יצירה שמישהו מוכן ורוצה להציב בחלל או לתלות על הקיר היא אמנות. שלא לדבר על הצבתה בגלריה או במוזיאון.

בתוך כך, אני שואלת באיזו מידה זה בכלל חשוב – ליוצר ו/או למתבונן המתרגש מיצירה – אם זה נחשב לאמנות והאם היצירה מגיעה לרמה האמנותית הנדרשת פר-סה?

העיסוק שלי באמנות וביצירה הוא בעיקר בציור בצבעי שמן על בד קנבס וגם על דיקט, דלת, זכוכית וכל מה שמוצאים במתחם האשפה. את כישור החיים הזה, של איסוף מהאשפה, רכשתי עוד בהיותי גננת. מזה יצאו גם מיצבים למיניהם. אני לומדת אצל ורד נחמני ומציירת מהתבוננות בצילום אותו בחרתי או צילמתי על פי הנושא או הקומפוזיציה שדיברה אלי.

מזה תקופה אני מתרחקת בהדרגה מהציור הריאליסטי ופחות מעניין אותי כיום להעתיק את המציאות. גם כשאני מציירת משהו בו מזהים למה התכוונתי, הקווים או השימוש בצבעים יותר "גסים". זה סוג של חופש יצירתי שמהנה אותי, אך לא חופש מן האמת ומהבאת הרגש.

יחד עם זה, בדרך כלל אנשים מתרשמים יותר מהציורים הריאליסטיים. הדרך שלי וכנראה גם של אחרים, להביע רגש בציור הריאליסטי היא בבחירת הנושא לציור, כמובן ובמיוחד באופן השימוש בחומר. במקרה שלי בצבע שמן.

העיסוק באמנות גורם לי אושר רב. מה בין הרגשי לאמנותי? אתן דוגמאות.

יש לי קבוצת ציורים / עבודות שעשיתי בהקשר ובשימוש ממשי ברישומים שצייר נבות בני ז"ל.

מבחינתי, עשיתי בהם שימוש אמנותי חדש, בקומפוזיציה ועוד. בנוסף ,זו הייתה דרך שוב לגעת בו ולהיות איתו מבחינה רגשית ועדיין, ככל הנראה, עבודות אלה לא יעברו את הצנזור האמנותי.

קבוצה נוספת של עבודות עשיתי בעקבות כך שלא מזמן התחלתי להתעורר לפנות בוקר עם דימויי גופות נופלות בראשי. כאשר המצב התמשך, אמרתי לעצמי "שימי אותן על הבד והיפטרי מהן" . וכך היה. הפסקתי לחלום גופות. גם גוף עבודות זה לא יעבור, כנראה, את הצנזור האמנותי.

לאחרונה, מצאתי את עצמי עומדת מול בד ריק ושום דבר בראשי.

יש משהו אניגמטי ומרגש בעמידה מול הבד הריק ולגלות מה הרגש רוצה לומר כרגע. אני כאילו מעמידה את עצמי לשיפוטו של הבד ותמיד מפתיע אותי מה שיוצא בסוף. בדרך כלל, אני מבינה מה בעצם אמרתי, או מה המשמעות שיש לעבודה מבחינתי, רק לאחר שאני רואה את הציור.

כדי לצייר את הרגש על בד ריק, גיליתי שאני צריכה להיות בסערת רגשות: בדכאון או ברוממות רוח ולא במצב הרגיל של איזון מחוייך טוב ונעים. זה קרה לי לאחרונה בעקבות מלחמת 7 באוקטובר. משום מה, אני מרגישה לגבי עבודות אלו שזה "יותר אמנות" מיצירות אחרות, אפילו שהן זוכות לפחות פירגון מצד המתבוננים.

כשהיינו ילדים היינו אומרים: "מה שיצא, יצא, יצא". "מה שיהיה, יהיה, יהיה". כיום מלמדים את הילדים לומר: "מה שיצא אני מרוצה". זה נחמד, אבל סטיתי מהנושא.

סיפרה לי האוצרת כי ביקרה שלושה אמנים בעמק חפר וכולם בעשור התשיעי לחייהם. אני לא יודעת אם זה כולל אותי, אבל אם כן, אז זה כבר ארבעה. אני חושבת שזו תעודת כבוד לעמק שלנו ויש להתגאות ולהתנאות בכך, כפי שיש מקומות המתגאים בכך שתושביהם מגיעים לגיל 100 ויותר.

אירועי החפרפרת יתקיימו בסופ"ש 24-25 במאי ואשמח אם תבקרו אצלי בביתי, כמו גם אצל אמנים אחרים.

שלכם, ברכה הישראלי.