דיברתי עם מעין לוי גופן, נציגה אחת של המתפנים מגברעם, המתכללת את העבודה מול חברותינו. היא סיפרה על קורותיהם מתחילת המלחמה כחברי קיבוץ הנמצא כשבעה ק"מ מגבול הרצועה.

שאלתי אותה על ההתמודדות שלהם עם מצוקות נפשיות של חברים וילדים שהיו קרובים מאוד לתופת.

"באותה שבת היינו בממ"דים, קראנו את המצב והתארגנו תוך זמן קצר ליציאה בשיירה מאובטחת ע"י חברינו ובני-זוגנו, ממש במנוסה. הייתה תחושת חירום שצריך לארוז מינימום של ציוד הכרחי ולנוע. היו חדירות מחבלים לישובים הסמוכים לגברעם וחששנו שהם בדרך אלינו.

לא ידענו באותו זמן לאן אנחנו מתפנים וניסיתי לחשוב להיכן. חברות מישובים שונים כתבו לי על אפשרויות ביישוביהן והייתי צריכה לקבל החלטה מהירה תוך תנועה. חששנו שעלולה להתפתח חזית נוספת בצפון והגעתי למסקנה שכדאי לנסוע לעמק-חפר, שנראה באותן דקות כמקום שקט.

חברתכם, מיכל אלדר רסיס, שהיא גם חברה טובה מאוד שלי מהצבא, אמרה לי לבוא לגבעת-חיים איחוד והציעה שאביא משפחות נוספות, בתקווה שנצליח להתארגן כאן במהירות.

כשהגענו לגבעת-חיים מצאתי את מיכל עובדת על קובץ אקסל ומנסה לשבץ את משפחות המתפנים לדירות שאולי תהיינה זמינות. היום יש כבר כ-40 משפחות מגברעם בעמק חפר, מהן כ-20 כאן וזה דינמי מאוד: יש אנשים שעוזבים ואחרים המצטרפים לכאן. יש גם משפחות מגברעם בגבעת-חיים מאוחד, אחיטוב, אליכין וכפר-יונה. בתחילה גרתי עם משפחתי בקומה העליונה של מיכל ולאחר שבוע עברנו לדירה קטנה.

קיבלנו חיבוק גדול מאוד ועוטף מהקהילה שלכם. נוכחנו שלמקום בו הממשלה לא תפקדה, נכנסו הרבה ארגוני התנדבות המסייעים ועושים המון למען תושבי העוטף. פגשנו את מור נואמה, איילת שילה, צורית לוי ורויטל ימין שהתגייסו לצד רבים אחרים ועשו את כל שניתן כדי לאפשר לנו התארגנות והתמקמות מכל הלב. התחושה שלנו היא שאנו יוצרות כאן לילדינו ולעצמנו מציאות שפויה מכל הכאוס ששרר בשעות הראשונות למלחמה.

גלית קורן מגברעם לקחה על עצמה את ארגון התרבות ועובדת מול מור, כולל מופעים והפעלות ע"י אמנים מבחוץ וסיניה שלנו לקחה על עצמה את נושא הציוד ועובדת מול איילת שילה שלכם. נשים "התלבשו" על נושא החינוך ויש הרבה התנדבות גם בין נשות גברעם. נוצרה כאן קהילה-בתוך-קהילה ואנחנו מצליחות ליצור שגרה מסוימת, בעיקר לילדינו, בתוך אי-הוודאות המשתמעת מהמצב בימי / שבועות המלחמה.

אנחנו, נשות גברעם, כרגע בשלבי תכנון של מסגרת חברתית רגשית לילדים, בשיתוף המועצה האיזורית שלכם ואולי גם עם מורות-חיילות (אם יסתייע). כולנו מקוות כי מערכת כזו תפעל בהקדם כי כולנו צמאים לשגרה מסויימת.

התאכזבנו פעמיים: פעם אחת על זה שהותירו אותנו לבד בישוב שלנו בעוטף ופעם שנייה שהם לא מגיבים למצב, או עושים זאת בקצב איטי מהנדרש. לוואקום הזה נכנסו הרבה נשים טובות, אכפתיות ומעשיות, הפותרות את הבעיות השוטפות שנוצרו עקב המצב.

באשר לגיבוי וליווי פסיכולוגי של המתפנים מהעוטף: כפסיכולוגית בעצמי, יש לי קשרים המאפשרים לפחות טיפול קבוצתי לילדינו (וגם אימהות) למשל ע"י ענת רסיס, גיסתה של מיכל וגם ע"י פסיכולוגיות אחרות ומטפלות באמנות שאני מכירה או שהכירו לי מהקיבוץ ומהאיזור שלכם. חברי הקומונה שליוו את הילדים והנערים בגברעם, מתגוררים בגח"מ וממשיכים עם הליווי הנ"ל, כדי להיות שם עבור בנות ובני הנוער שלנו".