זה רק כמה צעדים מהשביל הראשי של השכונה, אבל כשעוזבים את השביל הזה ונכנסים לממלכתו של דודי שמש, עוברים למקום אחר.

על שטח לא גדול, יצר דודי מקום מחוץ לקיבוץ, מחוץ למשמעויות והצבעים הרגילים שפוגשים כאן בכל פינה.

יש שם רע, לא מעט ויש שם טוב, לא מעט.

יש שטן על גלגוליו השונים ויש אלוהים.

(יש אלוהים?)

יש הרבה חושך וגם אור, בצורותיו השונות.

יש שם מיתולוגיה יוונית, יש שם מיתולוגיה יהודית.

יש שם מאיר אריאל ויש שם הומרוס.

יש שם יצרים, יש שם את כל הפיתויים העומדים מול נפש האדם.

יש חיות, כאלה שמכירים וכאלה שלא.

יש שם עצי פרי עמוסים, קפה מר ורותח ותחושה של עולם אחר.

אבל עיקר העיקרים – יש שם את דודי.

היכרתיו לראשונה בסבנטיז. הוא היה אחראי עלינו במשק בית-הספר.

תמיד מחייך, כמעט תמיד שר, שיניים לבנות, תלתלי שמשון הגיבור והרבה כוח.

אבל רק לפני שבועיים, 45 שנים אחרי שהכרנו, ישבנו לדבר.

איתנו ישב יוני פרינץ, שצילם את כל התמונות בכתבה זו.

השיחה עם דודי מרתקת.

דיברנו על מסע חייו

ועל משא חייו.

שנאה, אהבה.

גוף ונפש.

גזענות קיבוצית.

על להסתכל מול לראות, על לשמוע מול להקשיב.

חברות אמיתית, הכמיהה אליה וההבנה שלה.

על תובנות שמשיג מי שמעיז להתבונן פנימה.

תובנות שרבות מהן שואגות מכל אחת מיצירותיו של דודי.

על השקר ועל האמת.

"האמת, היא תמיד אותה אמת", אומר דודי.

זו הייתה אחת השיחות המפתיעות והמעניינות שהיו לי בגבעת חיים.

אני חושב שדודי ישמח להראות לכם את יצירותיו.

ולדבר גם איתכם.