חינוך אנתרופוסופי הוא מושג המרחף במחוזותינו כבר זמן רב. יוצאי גבעת-חיים מאוחד ולאחר מכן גם גח"א, חיו וחינכו את ילדיהם בדרך זו בהרדוף ולאחר מכן גם כאן ובמקומות אחרים וכעת בעיקר באלישיב.
פניתי למי שנשבתה בקסם דרך החיים הזו ומיישמת אותה כחלק מהמשפחה, הקהילה ובית-הספר בהם מנחילים את האנתרופוסופיה – דנה רטר.
היא בת הזוג של חגי רטר ולהם ארבעה ילדים: טליה (10) הלל (8.5) אדם (6.5) וליבי (1.8). דנה גדלה בהרצליה לאם מורה לעברית באולפן לעולים חדשים ולאב רופא שנפטר כשהייתה בת 18. יש לה אחות ואח גדולים ממנה שגרים בתל אביב ובהרצליה עם משפחותיהם.
"בצבא שירתתי בפרויקט 'מרווה' המשותף לצה״ל ולסוכנות היהודית ושם נטמן זרע ראשון של כיוון תעסוקתי, הבנתי שחינוך זה הכיוון שלי. טיילתי שנה בעולם וכששבתי למדתי באוניברסיטת ת"א לתואר ראשון בחינוך ללקויי שמיעה ומדעי הרוח כשאחריו תואר שני בייעוץ חינוכי עם התמחות בגיל הרך.
בקיץ בין התארים נסעתי לאשראם בקנדה ולמדתי קורס מורים ליוגה וכששבתי לארץ, פתחתי עסק קטן ליוגה בסלון בתל אביב ובמקביל התחלתי לעבוד כיועצת חינוכית.
אחרי כמה שנות עבודה כיועצת, בשנת 2008, נשלחתי לבית ספר 'אורים בכפר הירוק, כדי לבנות תפקיד של ייעוץ בתוך המערך הבית-ספרי הייחודי שם. עד אז לא הכרתי את זרם החינוך הזה כמעט בכלל ושם גם פגשתי את טל בירן ועבדנו כבר שם יחד.
שלחו אותי קודם כל לשבת קצת בכיתות. ישבתי וצפיתי בכתה ד', בכתה ו' ובגנים. נכנסתי לחדר מורות ולא האמנתי למראה עיני. כל מה שחלמתי עליו היה שם. האופן בו המורות דיברו אל הילדים ועל הילדים ריגש אותי ומעבר לכך.
ישבתי בשיעור חשבון של כתה ד', שיעור שברים וקרה לי שם משהו משונה מאוד. אני, שאוהבת מתמטיקה, הבנתי פתאום את השברים בצורה אחרת, צורה שלא הבנתי קודם. מהר חשתי שאני רוצה להיות חלק מזה ולא סתם חלק, אלא לעזוב את הייעוץ ולהיות מורה.
זה צעד שאולי נשמע פשוט, אבל חוץ מלהתחיל סמינר חינוך אנתרופוסופי אחרי שבע שנות לימודים באוניברסיטה, זה גם היה עניין של אגו. לבוא למשפחתי בגיל 30 ולומר שאני הולכת להיות מורה, זה היה 'עניין'. אני תמיד צוחקת שאני מתונה בדרך שלי, אך במשפחה ממנה אני באה אני נחשבת ממש 'היפית'. לקח לי כמה חודשים לעכל זאת בעצמי ולבסוף עשיתי את הצעד.
בקיץ לפני שהתחלתי ללמוד ולעבוד ב'אורים' פגשתי את חגי ובקיץ שאחריו כבר נישאנו. חינכתי כתה ב'אורים' וכשעברנו לגור בדרום בעקבות עבודתו של חגי, לימדתי בבית ספר קורצ׳אק האנתרופוסופי בבאר שבע מלאכות יד, חשבון, לשון וחשתי כי כל דבר שאני אוהבת אני יכולה ללמוד ללמד.
אחרי שנתיים בדרום התחילו להגיע הילדים שלנו וכל ילד גידלתי ואני מגדלת את שנותיו הראשונות בבית. בין אדם לליבי הספקתי ללמד ב'אופק' באלישיב שנתיים ועכשיו אני עם ליבי. זו לא "חופשת לידה" ארוכה, אלא גדילה בבית עד שתלך לגן. לפני שעברנו לגבעת חיים איחוד, לפני קצת יותר מתשע שנים, באנו לראות את המרכז החינוכי ב'אופק' והיה ברור שזו דרך החינוך שאנו בוחרים לילדינו. שמחנו מאוד שיש בקיבוץ משפחות שותפות לדרך".
ספרי בקצרה על האנתרופוסופיה.
"ראשית, אפילו כאן בגבעת חיים איחוד יש לא מעט א.נשים שיוכלו להסביר הרבה יותר טוב ממני. אני בעיקר מביאה כאן סיפור אישי ואיני מומחית לא לאנתרופוסופיה, לא לחינוך ולא לחינוך אנתרופוסופי.
אנתרופוסופיה "חכמת האדם" או ידע האדם, מקיפה תחומים רבים – חקלאות, חינוך, רפואה, כלכלה, אמנות מרפאת ותחומים רבים נוספים. הבסיס שלה הוא התבוננות באדם ובעולם, כשהתפתחות האדם במרכז הדרך. ואם אני מדברת על חינוך אנתרופוסופי, אפשר לומר שלפי ראיית עולם זו, הילד מבשיל בשלבים ותפקיד החינוך הוא לספק לו בזמן הנכון אמצעים מתאימים למיצוי כל שלב כזה בהתפתחותו. כמובן ילד באופן כללי וגם ילד ספציפי אליו אנחנו מכוונים. יש התאמה גם של התכנים וגם של המתודיקה לכל גיל בפני עצמו".
מה מייחד את החינוך האנתרופוסופי?
"מה שמייחד את החינוך האנתרופוסופי לדעתי, זה שהילדים לומדים לא רק באינטלקט. זה לימוד נפלא של ידיים, לב וראש. לומדים אמנויות, תנועה, נגינה ומלאכות יד. לומדים את תחומי הדעת באופן 'בין-תחומי', אבל לא רק תחומים קוגניטיביים. מרחיבים את עולם הנפש ועושים כל-כך הרבה דברים בעולם.
אני יכולה לענות למי לא כדאי לשלוח את הילד.ה שלו, או 'פחות כדאי': לבית בו יש ציניות לגבי הרעיונות האלה. זה ממש לא נורא וגם הגיוני, שיש פער בין בית-הספר לבית. מעטים הבתים שהם 'ממש אנתרופוסופיים' וגם שלנו לא. העיקר שהמשפחה עושה דרך ונמצאת בהתפתחות. אני כמורה מתפתחת וגם כאמא וקודם כל כאדם. זה לב הדרך.
יש לי סיפור קטן על זה. באוגוסט, לפני שלקחתי כתה לחינוך, פתאום נלחצתי. עוד לא ציירתי כל כך יפה, הנגינה שלי עוד הייתה צריכה שיפור, לא הספקתי
לעבוד על מקצבים שרציתי להכין לכתה וגם מערכי השיעור שלי לא לגמרי היו מוכנים. התקשרתי לתמר, מנהלת בית-הספר והיא הקשיבה לכל זה ואמרה לי:
'את יודעת מה זה בשביל ילדים בכתה לראות את המורה שלהם מתפתחת
במהלך השנה?' האמת שלא ממש האמנתי. מה יותר טוב ממורה מושלמת? אבל היא צדקה והתפתחתי התפתחות עצומה בשנה הזו וזאת באמת הייתה מתנה לכתה".
איך משפיע האיחור המתאפשר בלימוד קריאה, חשיפה למחשבים ושיעוריםעם שימוש בעזרי מסכים, על הישגי ילדי החינוך הזה?
"ניסחת את זה יפה: ״האיחור המתאפשר״. האיחור בקריאה הוא משהו שקורה לחלק מהילדים ואין בעיה איתו עד שלב מסוים. עד כתה א׳, גיל 7, לא מעודדים את הקריאה ולא מציפים את הילדים בחומרים אורייניים מעבר לחיים עצמם. כשמגיעים לכתה א', מלמדים, אבל לאט ובצורה תמונתית וחושית וחווייתית ותנועתית (התאמה גם של התוכן וגם של המתודה). יש ילדים שההבשלה לקריאה מתרחשת מאוחר יותר וסבלניים מאוד לזה.
כמה יפה בחיים כשקורה לנו שמשהו מתפתח אצלנו מבפנים. יש א.נשים
המרגישים כי תחום שהדליק אותם והם 'למדו לבד' ואחר כך הרחיבו ואולי נעזרו בעוד מקורות, אבל הניצוץ הוא שלהם.
אצלי זה לסרוג ולרקום, יש אנשים שלבשל או לאפות, או התחברו לשפה זרה ממקום פנימי שקשה להם להסביר. יש שחוו משיכה למדע מסוים, אולי מחשבים, משהו שההצתה שלו פנימית. כמה יופי יש בזה וכמה אנחנו מחוברים לתחום הזה בתוכנו, אם זכינו לו.
אז ככה ראיתי את הילדים שלי לומדים לקרוא. כי הם עלו בגיל 7 לכתה א' וטיפחנו אותם בהתאם לגילם, שזה אומר מה שאנחנו והגננות שלהם תופסים כטיפוח בהתאם לגילם: את גופם הפיזי, את המוטוריקה הגסה ואח"כ העדינה שלהם, ניסינו למלא אותם ביופי העולם, בסיפורים ולטפח את כוחות הדמיון.
ואז הם הגיעו לגיל שש או שבע והאותיות התחילו לדבר אליהם. כמה יופי, כמה גאווה, כמה חכמה ועדינות. כמה הישג אישי הם הרגישו ובצדק. זה היה אחד התהליכים הכי יפים שראיתי.
אני שמה כוכבית על ילדים עם לקויות למידה, הצריכים תיווך מעבר לתיווך
הטבעי וכדאי מאוד לתמוך בהם בסביבות הזמן שהכישורים האחרים שהם עמודי תווך לקריאה מבשילים והגיע זמנם לקרוא. פעמים רבות מדי אומרות לי מורות מבלי ספר אחרים: 'הגיע אלינו ילד מהאנתרופוסופי, הוא לא יודע כלום, אילו פערים וואו, בקושי קורא/חשבון/ וכו". פעם הייתי מתכווצת אבל עכשו אני לא מתרגשת כל כך. ככל הנראה זה ילד עםלקויות למידה שהיה נתקל בקושי בכל מקום.
החינוך האנתרופוסופי לא יצר את הקושי, אבל יש משהו שאולי הגדיל את הפער, כיוון שהטיפול התחיל מאוחר יותר וגם אופן הטיפול צריך עוד למידה.
כולנו מכירים א.נשים שמרגישים לא יוצלחים על אף שבסך הכל היה להם קשה לקרוא וזה יצר כדור שלג בנפשם וא.נשים שמצאו את הדרך והכוחות על אף הקשיים, לא?
היום אני מרגישה פחות אשמה במצבו של הילד, שאיני מכירה וגם זוכרת שיתכן שהוא הגיע בגרף הלמידה לפחות, אבל בזכות הדרך הספציפית שעבר יתכן שבכל זאת ימצא את דרכו בעולם בצורה טובה ומיטיבה. ימצא את הכוחות לפעול במה שירצה ולהצליח. להיות אדם בעולם".
חיפוש בתוכנו
ארכיונים
קטגוריות
- אמנות ושירה מקומית (159)
- בטחון (20)
- בטיחות (35)
- ביקור בית (5)
- בנות ובני משק שחזרו (12)
- בנות ובני משק שעזבו (15)
- בריאות ורווחה (47)
- גינון (62)
- דבר המערכת (129)
- הנהלה (346)
- הפרטה (137)
- התנדבות (42)
- וידאו (22)
- ותיקים (175)
- חברות (73)
- חגים (10)
- חדר אוכל (4)
- חוגים (8)
- חיות (6)
- חיילים (23)
- חינוך (224)
- חירום (16)
- חניה (18)
- חקלאות (50)
- חשמל (22)
- טור דיעה (30)
- טיולים (45)
- יהדות (29)
- ילדים (134)
- כללי (640)
- לזכרם (227)
- לילדים (12)
- מועצה (2)
- מועצה אזורית עמק חפר (96)
- מזון (39)
- מחזורים (8)
- מטפלים/ות (6)
- מילה טובה (84)
- מים חמים (4)
- מכתבים למערכת (24)
- מפגש מחזור (1)
- מרכז שרותים (43)
- משפחות (194)
- מתכונים (68)
- נדל"ן בקיבוץ (5)
- נוסטלגיה (226)
- נעורים (43)
- סביבה (158)
- סיפורים (115)
- ספורט (42)
- ספרים (13)
- סרטים (83)
- עובדים זרים (7)
- עיצוב הבית (4)
- ענפי הקיבוץ (32)
- עסקים (86)
- פוליטיקה (34)
- פורים (8)
- פרסום (15)
- צבא (1)
- צעירים (87)
- קהילה (503)
- קורונה (39)
- קליטה (169)
- שיוך ונושאים קשורים (146)
- שכונת בנים (168)
- שעשועונים (26)
- שפרירים (10)
- תכירו (14)
- תכנון (164)
- תמונת החודש (40)
- תפוז הזהב (38)
- תקשורת (32)
- תרבות (107)
תגובות אחרונות
- רעיה מירון על דבר העורכים / ליאור אסטליין
- לאה אשכנזי הרץ על לאנשים הטובים של גבעת חיים איחוד / משפחת ברוש, נחל עוז
- נאוה על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- נויה לס על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- ליאורה פלד על מומחים מנסיון חיים / ענת אופיר
- נויה לס על תפוז הזהב / גדעון כרמל מעניק ל…
- שחף רטר על דעה אישית / עוזי לס
- שרה דוד על כרוב כבוש (רומני) / בלהה זיו
- לאה על הלב הפועם האחרון שנותר לנו / ליאור אסטליין
- דפנה על יונתן סע הביתה / יאיר אסטליין
כתבות אחרונות
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / תניה רטר מעבירה ל…
- גח"א במלחמה – אוקטובר 2023 / ליאורה רופמן, יו"רית קיבוץ
- ומה מספרים המתארחים מהעוטף? / שלמה כהן
- תנו להם רובים / ליאור אסטליין
- מתנדבות 2023 / שלמה כהן
- ממלכת דוד / ליאור אסטליין
- עוף ברימונים / יהושע זיו
- לאנשים הטובים של גבעת חיים איחוד / משפחת ברוש, נחל עוז
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / שלוה ברוך מעבירה ל…
- משולחנו של מנהל הקהילה / יוני ארי
- הזמנה לבכי / ארנון לפיד
- אנחנו שנינו מאותו הכפר / שלמה כהן
- מן הנעשה בשדותינו / ניצן וייסברג, מנהל ענף הצומח והחקלאות
- חשמל בכפות ידיו / ליאור אסטליין
- הגנים לקראת השנה החדשה / אנטה ז'סטקוב, רכזת הגיל הרך
- יונתן סע הביתה – חלק שישי / יאיר אסטליין
- על שינוי אקלים, פאנלים סולאריים ואחריות / רענן רז
- סלט חסה עם גרגירי רימון / בלהה זיו
- הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- על מועמדותי בבחירות למועצה האזורית / מיכל רסיס
- עושות שלום נפגשות עם פלסטיניות / שלמה כהן
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / זהבה צ'רבינקה מעבירה ל…
- על החיים ועל המוות / שלמה כהן
- אמוציות של נוי / ליאור אסטליין
- "אני מרגיש בושה" / יואב מורג
- טעון שיפור / שלמה כהן
- ארץ אוכלת יושביה / גידי שקדי
קטגוריות
אמנות ושירה מקומית בטיחות בריאות ורווחה גינון דבר המערכת הנהלה הפרטה התנדבות ותיקים חברות חינוך חקלאות טור דיעה טיולים יהדות ילדים כללי לזכרם מועצה אזורית עמק חפר מזון מילה טובה מרכז שרותים משפחות מתכונים נוסטלגיה נעורים סביבה סיפורים ספורט סרטים ענפי הקיבוץ עסקים פוליטיקה צעירים קהילה קורונה קליטה שיוך ונושאים קשורים שכונת בנים שעשועונים תכנון תמונת החודש תפוז הזהב תקשורת תרבות



