עברנו את הבחירות, כשקיבלנו אל מול עינינו מראה המשקפת את מצבנו ומצב המדינה ללא הנחות, אך עם הרבה אנחות. מי שקורא את הסקרים המעלים את דעות הצעירים והנוער במדינה לאורך שנים לא מעטות, יודע שהיינו צריכים לצפות לכך וכעת גם להתמודד עם מציאות שעד עכשיו חשבנו שהיא מסובכת, אך כעת אנו עומדים כנראה להבין עד כמה היא לא פשוטה.

האם רובנו כאן חלק מעולם פוליטי ואולי גם רעיוני, ההולך ונעלם?!

בדבריה של יעל פרימק חילי בעלון זה, מוזכר החינוך לערכי הקיבוץ אותם מנסים להנחיל כאן, אך כבר זמן רב אנו רואים כי ערכים אלה לא לגמרי ברורים וייתכן כי מחייבים דיון, עדכון ויישום אחר ממה שקיבלנו מהורינו ואף ממה שחווינו בעצמנו לאורך שנים רבות.

אחד הערכים הנראים לי רלבנטיים בכל מקרה, הוא ההכרה והכבוד לאחר. ההולך בשבילי הקיבוץ ובמקומות הציבוריים, יכול לצפות להתייחסות באמירת שלום או "היי", "מה נשמע", הנדת ראש לשלום וכיו"ב, מחברי הקיבוץ, שאר תושבי הקהילה וילדיה.

לא מעטים מאיתנו, אינם מוצאים לנכון לעשות זאת ונותנים לך להרגיש כאילו אתה אוויר ואני בטוח שבכך אני מבטא דעת רבים.

המאמץ הנדרש הוא מינימלי ועדיין "לא עולה" לנו דבר ובכל זאת נמנעים רבים מלעשות כן.

חשבו על כך כשאתם פוגשים כאן אחרים בדרכים ובמוסדות הקיבוץ – התייחסות היא מרכיב לא פעוט, לו כולנו נזקקים.