אלה היו שבועיים מהסוג הזה, בהם נושא שחשוב לי ואני חושבת עליו הרבה ועוסקת בו, עולה כל הזמן. זה התחיל בכתבה מחרידה על הזיהום שעשירי ישראל מייצרים כשהם טסים לכל מקום בעולם, ולאחרונה ביקום (הי, איתן "מי שיכול להרשות לעצמו אני ממליץ על החוויה" סטיבה) במטוסים הפרטיים שלהם. קדם לכך פוסט באינסטגרם של קיילי ג'נר שבחרה לטוס עם בן זוגה ובתה במטוס פרטי טיסה של כמה דקות בתוך קליפורניה, במקום להשתמש ברכב "ולסבול" 45 דקות בדרך.

בהמשך, לשמחתי הרבה, הוצגו המדריכים מהמרכזון (בהצגת בר-המצווה המתוקה של קבוצת "גפן") כלוחמים נגד חד"פ וטבעו את הסיסמא "חד"פ זה רצח!". התעודדתי ונמלאתי גאווה (גילוי נאות: אחת המדריכות היא הבייביסיטר המהממת שלנו ואחת המשתתפות בהצגה היא האחיינית המופלאה שלי) על החינוך הסביבתי שמטמיעים כאן.

אבל בהמשך השבוע, ביליתי כמה בקרים חופשיים בשבילים ובבתי הקפה של המקום וגיליתי שנעלמו חביות מחזור הבקבוקים ושצעירים ומבוגרים כאחד לא יודעים למה ולאן.

ערכתי כמה בירורים, כולם ענו יפה ולעניין והשורה התחתונה היא שכדי לחסוך כסף, הונהגו שינויים בהסדרי המחזור. אני עדיין לא פורשת את משנתי לגבי השינוי הזה, כי טרם גיבשתי אותה במלואה ואני גם לא בטוחה שהיא משנה למישהו או מעניינת אחרי שהשינוי כבר בוצע. אבל אשתף –  התבאסתי מאוד.

נתונים כאלה גורמים לי לחשוב: למה אני מתאמצת כל כך לשנות הרגלים בעצמי ובביתי, לחנך את ילדיי לאורח חיים מסויים, להתרגל לבקש שתיה בלי קש, קנייה בלי שקית ולחשוב פעמיים כמעט על כל צעד בחיי היומיום שלי (הדוגמאות הכי פרוזאיות שעולות בראשי הן אכילת בשר, קניות מתוכננות של מזון מקומי בלבד, קניית בגד, צעצוע או מוצר ביתי).

מה משנה קנייה במעדניה בלי שקית אם אמנון שעשוע משתעשע בטיסה לפטגוניה במטוס פרטי, כמעט לבדו? איזה הבדל עושה הקש שאני מבקשת לא לשים בכוס השתייה שלי, אם אלפרד אקירוב טס מעל 150 שעות השנה במטוסו הפרטי? ואלה האנשים שכנראה לעולם לא אכיר או אפגוש, אבל כשזה נכנס הביתה לקיבוץ, זה מבאס אותי עוד יותר.

ואז קפצה לי תזכורת ביומן על ערב הוקרה שאנחנו מתכננות מזה זמן למתנדבות המסורות של "יד שניה קהילתית" וכמו במקרים רבים – אחווה נשית, מטרה משותפת ואוכל טעים הצליחו לטעת בי תקווה ולהעלות בי חיוך.

נפגשנו במקום המקסים שלנו, שהוקם בברכת ובעזרה קלה של הקיבוץ (וחשוב לי מאוד לציין את זה, כי אני מבינה ורואה שלא רק מצמצמים כאן נקןדןת מחזור והתמונה רחבה יותר) עם מזגן עוצמתי שהתחדשנו בו לא מזמן, לארוחה קלה ויין, קצת בירכנו את עצמנו כקבוצה וטפחנו לעצמנו על השכם המשותפת (חשוב ללמוד לעשות את זה!).

לאחר מכן, ישבנו לשמוע הרצאה של שירה בר אילן, שיחד עם עפרי אביב ואיתי, הקימה את המקום לפני למעלה משנתיים. שירה למדה הנדסת סביבה ועסקה בתחום לפרנסתה, אך מזה זמן שהיא מצילה את העולם בדרך מלאת סגנון ויחודיות, כשהיא מציעה מגוון שירותי סטיילינג בדגש על יד שנייה.

מלבד הרצאות (כמו זו שהעבירה לנו, או לבנות מרכזון ז'-ט' לא מזמן) זה כולל שופינג בארון הפרטי שלך המבוסס על היכרות מחודשת עם פריטים קיימים והתאמתם לפריטים שלא חשבת לשלב, אוורור וסידור מחדש של הארון, על-מנת למקסם את השימוש בפריטי הלבוש שכבר בבעלותך, ליווי לחנויות יד שנייה, מסיבות החלפת בגדים ובגדול- שינוי מחשבתי על אופנה, על לבוש ומה הוא אומר עלי ומה הוא מאפשר לי לשדר.

הייתה הרצאה מרתקת. אני מחזיקה מעצמי כמי שמתעניינת ולומדת את התחום והיא הצליחה לחדש לי ולזעזע אותי עם נתונים שלא הכרתי.

בהמשך, היא הדגימה לנו כיצד פריטים שבחיים לא חשבתי שילכו יחד, יכולים לעבוד היטב, איך מחפשים בצורה חכמה מציאות ביד שנייה, איזו גזרה מתאימה לכל סוג גוף ובעיקר, איך הכל כבר קיים וישנו ורק צריך לפתוח את הראש (או, מי שקשה לו.ה, יכול.ה להיעזר במומחית כמוה).

זה היה כיף ומעניין ומעשיר. הערב הזה מילא אותי אנרגיות חדשות לפעולה ולחינוך בתחום הקיימות, בגאווה על המקום המיוחד שהקמנו, בחברות הטובות שמצאתי בזכותו, בקשרים המקומיים בעמק חפר עם מקומות דומים ואנשים שעוסקים ברווחה ותרומה למי שצריך. אני כבר לא מבואסת.