כתת "דגן" המצורפת (מחזורים ל"א + ל"ב)

היינו "כתה מצורפת". מחזור קטן אשר בשיאו מנה תשעה חברים ועם הגיענו לבגרות וקבלתנו לחברות בשנת 1988, פחת מספרנו לשבעה.

מחזור ל"ב, ילידי 1970, בדיוק התפר בין "הילדים של קיץ שנת 67", לאלו של "חורף שנת 73". לא ברור אם היתה זו מלחמת ההתשה אשר ייבשה את חלציהם של חברי גבעת חיים, או שאולי היתה זו פשוט שנה שחונה, אבל משהגיעה השעה ועלינו לכתה א', נפסק כי מדובר במחזור קטן מדי וצורפנו אחר כבוד לכתת "דגן" (ילידי 1969) תחת שרביטה של מירהל'ה כפרי.

אמנם פה ושם סבלנו מהצקות "הגדולים", אבל בסה"כ נהנינו מההתבגרות המוקדמת שנכפתה עלינו, כי בזכות הצירוף הזה, עשינו את הכל שנה לפני הזמן – בכתה ו' כבר הרשו לנו לראות סרטים למבוגרים בבית וינה, לנעורים עלינו בסוף כתה ח', לפורים מבוגרים התגנבנו כבר כשהיינו בני 14, בדל סיגריה ראשונה, בנות מהמאוחד ועוד. בקיצור, היה אחלה.

עד היום אנחנו מתייחסים למחזור ל"א כבני מחזור שלנו, אבל כשעלינו לי"ב הם התגייסו, או הלכו לשנת שירות ופתאום, לראשונה בחיינו, נותרנו לבד. אמנם הכי בוגרים בנעורים ובאוטובוס של "חוף כרמל", אבל המסגרת הכיתתית שלנו נפרמה, ונאלצנו להמציא אותה מחדש.

שנת י"ב זכורה לי כשנה נפלאה. שיעורי הנהיגה אצל גדעון בחדרה, חוף הים, הדשא והבגרויות (למי שעשה) אינסוף גיוסים בגת לטובת הנסיעה ליוון וההכנה לקבלה לחברות. כן, כן היה דבר כזה, טרם הקבלה לחברות עברנו סדרת הרצאות ממוקדות אצל דור הנפילים – נחמיה גינזבורג, אטה מירון ואחרים, אשר הרביצו בנו תורה קיבוצית ברוח הימים ההם.

המשפט היחידי שאני זוכר מאותה סדרת הרצאות נאמר, כך נדמה לי, על-ידי נחמיה: "בשנים האחרונות הרבה צעירים מהקיבוץ נוסעים להודו לחפש את עצמם. אינני מבין את העניין הזה של 'לחפש את עצמך'. זה מזכיר לי כלב הרודף אחרי זנבו. עדיף שתמצאו את עצמכם כאן בפרדס או בכותנה".

מחזור ל"ב, סיום י"ב, 1988

אבל גולת הכותרת הייתה, ללא כל ספק, ההצגה.

למשימת הבימוי הובא אחד, מוטי שמשוביץ', הבטחה גדולה לשעתו על במות הפרינג' של הכרך הגדול, אשר חנך אותנו בשיטות משחק מתקדמות, דינמיקה קבוצתית והתכה רגשית.

לזכותו יאמר שלאורך מספר שבועות, הצלחנו להשיל את משקעי העבר, לשכוח ריבים ישנים ולהתגבש כקבוצה. אלבומי התמונות מהערב הבלתי נשכח ומהטיול ליוון שהגיע מיד לאחר מכן, מספרים את סיפורה של קבוצה מלוכדת, אוהבת ומפרגנת.

צפייה בסרט הווידאו אשר הומר לפורמט דיגיטלי וניתן לצפייה באתר הקיבוץ, מעלה זכרונות, נוסטלגיה וגם קצת, איך לומר, רגעי מבוכה.

ההצגה אשר זכתה לכותרת "יונתן סע הביתה" כשם שירו של יונתן גפן, הועלתה בסגנון המתוחכם של תיאטרון חדש, נשכני ובלתי מובן בעליל, אבל בפני הצופים אשר התאמצו והצליחו לעקוב, צף ועלה קו עלילה קוהרנטי אשר נבנה מהשאלות, התקוות, והפחדים המעסיקים נערות ונערים בני 18 – איפה נהיה בעוד 10 או 20 שנים? מה נעשה בחיינו? האם נהיה בקשר אחד עם השני?

בהצגה, המתרחשת במקום מרוחק ודמיוני בעתיד, מגלמים איציק נחמני ובן ברות שני זרים לכאורה, המתיישבים במקרה על אותו ספסל בלילה בהיר אחד ופוצחים בשיחת חולין ("לילה יפה לילה — כל כוכב, כוכב — שביל החלב — הדובה הגדולה — הדובה הקטנה — והדובה שהיא לא גדולה ולא קטנה") אשר בעקבותיה הם מגלים שהם איציק ובן אשר גדלו יחדיו, חברי קבוצת "דגן" מגבעת חיים איחוד. הם מחליטים לתור את העולם בחיפוש אחר שאר חברי הקבוצה.

הם יוצאים לדרכם ובמהלכה פוגשים אט אט את שאר בני הקבוצה אשר נפוצו במקומות שונים ומשונים בעולם וחיים את החלום (או את שברו). העלילה המפותלת לוקחת אותם על פני ימים וארצות, ממש אודיסאה של הרפתקאות. הכתיבה והמשחק מרתקים.

הם חודרים לג'ונגל אפריקאי סבוך וכמו הנרי מורטון סטנלי הפוגש את ד"ר דיוויד ליווינגסטון בלב המאפליה ("ד"ר ליווינגסטון אני מניח?") הם פוגשים את שי חן ומיכל שגיא ומצילים אותם מידי קניבלים. את העלילה מלווה מספר-יודע-כל בדמות פועל במה עלום שם, אשר בהמשך מתגלה כיאיר אסטליין, חבר הקבוצה המתווסף לחבורה ההולכת וגדלה וצועדת יחדיו בחיפושיה אחר שאר החברים, ואולי אחר הדרך הביתה, לקיבוץ (מישהו אמר "הקוסם מארץ עוץ"?).

לקראת הסיום עולה תמונה של דירת פאר בכרך אורבני מנוכר, כנראה ניו יורק. ירון ברון בחליפה יוקרתית מגלם ברוקר חלקלק וקשוח השואג לתוך פומית הטלפון ("תמכור, תמכור") ומייד לאחר מכן מתפשט לבגדי ריקוד צמודים ופוצח בקטע של בלט מודרני (לא כולנו ידענו במה נרצה לעסוק כשנהיה גדולים). הברוקר-הרקדן נופל קורבן לשוד מתוחכם אשר במהלכו נלכדים גם שאר בני החבורה כבני ערובה, עד שמתברר שהשודדים, טל בירן ואיציק נחמני (בתפקיד כפול, עקב מיעוט המשתתפים) גם הם בני הקבוצה.

בנקודת המפגש הסינגולרית הזו, חברי הקבוצה מתאחדים וכולם נופלים זה על צווארו של רעהו בחיבוקים ונשיקות סוערות המלמדים על עוצמת ההתרגשות מהמפגש המחודש. קתרזיס. מסך.

יתכן שהיינו צעירים ותמימים, יתכן שהנבואה ניתנה לטיפשים, אבל באופן בלתי מוסבר ההצגה הזו חזתה במידה רבה את גורל קבוצתנו הקטנה – רובנו נפוצנו בעולם ובילינו עשרות שנים בארצות רחוקות. חלקנו עדיין שם.

החל מגליון זה ובפרקים הבאים, נביא את סיפורם של חברי קבוצתנו ברחבי העולם. והפעם: ירון ברון.

כאמור, ירון הוא בן הכתה הראשון שאני מראיין במסגרת הסדרה.

הוא בנם הבכור של עירית ומנחם (ז"ל) ברון, אח של יואב (איגי) ברון ואסנת ברון-צ'סלר. הוא ואני יחד מהפעוטון, אותו חלקנו עם תמר ליבר ומיכל שגיא תחת הנהגתה של אסתר הרץ (ראו תמונה עם מנחם ז"ל) דרך גן רימון (ברכה הישראלי) ובהמשך כתת "דגן" (מירה'לה כפרי, שלומית מירון, מירה'לה זיו). דרכינו נפרדו לאחר השירות הצבאי, עת יצאנו שנינו לשוטט בעולם.

הוא נמצא בקיבוץ לכמה ימים במסגרת הביקור השנתי הקצר שלו בישראל (בשנה שעברה הוא לא הגיע עקב הקורונה) ואנחנו נפגשים בשעת ערב מאוחרת בבירצה, מזמינים יותר "ביר" ופחות "צה".("הלכנו למקום גדול / לשתות אתם יודעים / ומנגנים שם רוקנרול בכל מיני צבעים").

מזה שני עשורים שהוא מתגורר בבריטניה וחי בבדפורד, עיירה לא גדולה, בערך שעה וחצי צפונית ללונדון (לוקחים את הרכבת לשדה-התעופה לוטון וממשיכים משם צפונה).

אני שואל אותו למה הוא מתגעגע. "בעיקר למשפחה, אבל זה ברור. לפעמים אני נוסטלגי ומתגעגע לקיבוץ של לפני 30 שנים ולחומוס טוב אבל חוץ מזה, לא ממש מתגעגע לשום דבר כאן. אני נהנה לפגוש אנשים כשאני מבקר ולשבת ולשתות עם החבר'ה שגדלתי איתם ולדבר על החיים ועל Good old times אבל אלו לא געגועים הגורמים לי לרצות לחזור ולחיות כאן".

ממש שום דבר? אני תוהה. "ובכן, יש יותר מדי דברים שאני לא מתגעגע אליהם ושלא מושכים אותי לחזור לגור כאן: השחצנות והיהירות של 'אנחנו הכי טובים והכי חשובים בעולם', הביקורתיות ובעיקר גסות הרוח הישראלית, עליה אני מקבל תזכורת בכל פעם שאני מגיע לביקור. בכל בוקר אני קורא עיתונים ישראליים, אז כנראה שאני בכל זאת נמשך למקום הזה ומתעניין במה שקורה פה, אבל השיח וההתנהגות כאן כל כך אלימים, ציניים ודורסניים, שלא הייתי רוצה לשוב ולחיות כאן. אני לא נתקל בזה באנגליה".

("והוא הראה לי את העיר / ומאיה שגדלה"). באנגליה יש לו את מאיה, בתו. "היא בת 18 עכשיו ובקרוב תלמד תקשורת באוניברסיטה. אני פרוד מנטשה, אמא שלה, מאז שמאיה הייתה בת ארבע. בכוונה בחרנו בשם שיהיה מובן ומקובל גם בעברית וגם באנגלית. כשמאיה הייתה ילדה דיברתי אליה רק עברית, קראתי לה סיפורי ילדים בעברית והשמעתי לה דיסקים וסרטי ילדים ישראליים. גם כעת היא מבינה עברית די טוב, אבל אין לה בטחון בדיבור אז אפשר לדבר אליה בעברית והיא תענה באנגלית. היא נערה אנגלייה לכל דבר ועניין וחוץ מהמשפחה והעובדה שהיא באה לבקר כאן כמעט כל שנה מאז שנולדה, אין לה קשר מיוחד לישראל ואני לא חושב שהיא תרצה לגור כאן".

אני שואל על חייו באנגליה. "כבר שבע שנים אני מנהל משמרת במרכז הפצה ארצי של אחת מרשתות הסופרמרקטים הגדולות באנגליה ומנהל כ-250 עובדים. זה נשמע בכיר מאוד, אבל המשכורות בתחום הזה לא גבוהות. כנראה שלא אוכל להתקדם מעבר לתפקידי הנוכחי, כי בהיותי ישראלי (כן אי אפשר להשתחרר מזה לגמרי) אני פותח את הפה גם במקומות שעובדים מקומיים יודעים שצריך לשתוק בהם".

רגע, אני מבקש ממנו שיחזור אחורה יותר. "בצבא שירתתי בבני משקים, גדוד 50 ואין הרבה מה להגיד על זה. כשהשתחררתי רציתי לצאת לטיול גדול במזרח או בדרום אמריקה, אבל היה לי גם חלום גדול – רציתי לרקוד באופן מקצועי. הבנתי שלהתחיל לרקוד בגיל 21 זה קצת מאוחר, אבל החלטתי לוותר על הטיול הגדול ולנסות להגשים את החלום לרקוד בכל זאת".

אני מזכיר לו את סצינת הסיום מהצגת המחזור שלנו, בה הוא מגלם איש עסקים ממולח, שהוא בעצם רקדן הפורץ שם בסולו סטייל אוהד נהרין.

"כנראה שזה קינן בי זמן רב לפני שהעזתי להוציא את זה לפועל, אז אחרי הצבא נרשמתי ללימודי ריקוד בסטודיו בעין שמר ובגלל שהייתי ברמת מתחילים, רקדתי שם עם ילדות בכתה ה'-ו'. לאחר שנה במהלכה רכשתי יסודות, התקבלתי למסלול של שלוש שנות לימודים בסדנת הלהקה הקיבוצית בגעתון ולאחר מכן הלכתי לרקוד בלהקה הקיבוצית הצעירה", אני זוכר ואומר לו שהוזמנתי לערב פתיחה שם והתרגשתי מאוד בשבילו.

"לאחר מכן התקבלתי לאקדמיית הריקוד ברוטרדם בהולנד. ואחרי שמונה חודשים שם, לקח אותי כוריאוגרף ישראלי לרקוד בלהקה שלו בברלין. אחר כך הסתובבתי עוד כמה שנים באירופה (הולנד, נורווגיה ועוד) ובזמן שחיפשתי אפשרויות בתחום הריקוד, עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות: פסל אנושי (האנשים האלו שעומדים בכיכרות ומרכזי תיירות גדולים, צבועים מכף רגל ועד ראש ולא זזים משך שעות) ג'אגלר (להטוטן) וכמודל עירום לציירים.

עוד בתקופה שלמדתי בגעתון, החלה להתגבש אצלי ההכרה כי החיים קצרים ומה שאתה רוצה לעשות, כדאי שתעשה ללא היסוסים וללא חרטות. 30 שנים אחר כך, אני עדיין נאמן לתפיסה זו: לימדתי את עצמי לנגן בגיטרה, ציירתי, כתבתי שירים, רצתי מרתון, בגיל 45 למדתי שנה באוניברסיטה הפתוחה, כתבתי ספר (על כך בהמשך) והייתי מדריך טיולים על גמלים במדבר".

רגע, רגע, איך גמלים וריקוד משתלבים? "לקראת גיל 30 החלטתי לוותר על הקריירה במחול. זה פשוט כבר לא התאים וחזרתי לישראל. מאחר שרציתי שקט ורציתי להתרחק מהמרכז, מצאתי עצמי עובד כמדריך תיירים לסיורי גמלים בחווה ליד אילת. זה היה אחד התפקידים המאתגרים והמרתקים שהיו לי בחיים ותקופה משוגעת. שם גם הכרתי את אשתי לשעבר, האמא של מאיה, שהגיעה כתיירת יחד עם בנה מנישואיה הקודמים. קצת אחרי שהכרנו, נסעתי אליה לאנגליה, ולמעשה מאז אני שם.

בגלל שבבדפורד לא היה ביקוש לרקדן, מדריך גמלים, פסל אנושי ומודל עירום ובגלל שפתאום הייתי בעל משפחה ואחראי לפרנסתה, התחלתי לעבוד שם במרלו"גים ומרכזי הפצה. אט אט התקדמתי בסולם התפקידים, עד לתפקיד מנהל המשמרת עליו כבר סיפרתי.

כשנתיים אחרי שהגעתי, נולדה מאיה, משוש חיי. בשנת 2009 נפרדתי מאמא שלה אבל לרגע לא חשבתי לחזור, משום שרציתי לקחת חלק פעיל בחיי בתי".

עכשיו מאיה גדולה ועוזבת את הבית (ולמעשה גם את העיר) והוא כבר בכיוון חדש. "לפני שנה פרסמתי ספר שכתבתי עם שתי נובלות בשם Life As A Journey (החיים כמסע). אפשר לרכוש אותו באמזון ובסוף נובמבר הוא ייצא גם לחנויות. כרגע אני כותב את השני. לקיבוץ ולחבריו אני מאחל שתשלימו כבר את השיוך, אבל תמשיכו להיות קהילה. זה הרבה יותר חשוב מבתים גדולים ומכוניות יקרות".

לפני שאנו נפרדים אני שואל אותו שאלה די אישית, אבל אני מאמין שאני מייצג לא מעט אנשים שרוצים לדעת – איך זה שאין לו אף שערה לבנה? זה צבע? זה האוכל האנגלי? או שפשוט ההתנתקות מישראל עושה טוב לשיער? הוא צוחק. "אני לא עושה צובע והאנגלים מזדקנים הרבה יותר מהר מהישראלים, אז זה אני לא חושב שזה האוכל האנגלי .גם לאבא שלי היה שיער כהה, אבל אני מבוגר כיום ב-12 שנים ממה שהוא היה כשנפטר, אז אי אפשר לדעת, כנראה שזו התורשה".