לכל מי שגדל בקיבוץ, יש זכרונות רבים מהבריכה שהייתה מאז ומעולם אחת מהנקודות המרכזיות של החיים פה. ב-15 השנים האחרונות ניהלו אותה יורם פרידמן ואמנון הורוביץ ושבוע לאחר שהיא חזרה לידי הקיבוץ, ישבתי איתם לשמוע קצת תובנות מעל ומתחת פני המים

"בוא בשש למשרד שלנו", כותב לי יורם כשאנחנו קובעים להיפגש ולדבר על הבריכה. מעולם לא ידעתי שיש משרד בבריכה וכמובן שלא הייתי בו, כך שבשעות שחולפות עד שאנו נפגשים, כבר בניתי לי בראש תמונה שלמה ומפורטת: משרד שקט ומהודר, מוזיקה חרישית ומיזוג אוויר חרישי עוד יותר, כורסאות עמוקות וסביר להניח שכאשר ישאלו מה אני רוצה לשתות, אבקש ואקבל ג'ין אנד טוניק.

בשעה היעודה אני מתייצב מול הבוטק'ה הקטנה שלהם, יורם פותח לי את הדלת ואני מצפה שיוליכו אותי אחר כבוד אל המשרד ואז יורם אומר לי – "שב". בפרק הזמן שלוקח לי לעבור ממצב עמידה למצב ישיבה, מחלחלת להכרתי התובנה שזה המשרד. במקום ג'ין אנד טוניק אני מקבל אספרסו.

אני מספר להם על הציפיות שהיו לי מהמשרד ואמנון ממהר להצביע על השילוש הקדוש של הבוטק'ה, העומד בבסיס הצלחה של כל מוסד המכבד את עצמו – מיקום, מיקום, מיקום. "כל מי שעובר מכל כיוון לכל כיוון, חייב לחלוף על פני הבוטק'ה" הוא אומר. "זה מאפשר את המגע הרציף עם הקהל".

העילה לפגישתנו היא העברת הבריכה מניהול חברת "על הגבעה בע"מ" של יורם ואמנון, חזרה לקיבוץ גבעת חיים איחוד. בשבוע שעבר צויין האירוע בטקס צנוע שנערך בבריכה (ראו תמונה) וכך הסתיימו 15 שנים עליהן מספר כעת יורם.

"בשנת 2004 עבדתי כבר כעשר שנים כמהנדס פרוייקטים, אבל דיגדג לי באצבעות לעשות משהו אחר. באותה תקופה נפטר אביה החורג של סנדי והשאיר כירושה חשבון עסקי, כך שנוצרה לסנדי ולי אפשרות להשקעה. בשיחת פרגולה עם יוסי ברוך שהיה אז בהנהלה, עלה הרעיון הראשוני לקחת את הבריכה ומצד שני, יזהר לנדאו שהיה הגזבר, שאל אותי אם אני 'מתאבד שיעי' כששמע על הרעיון. אבל לי היה חזון: להפוך את הבריכה למקום ראוי שיתן מענה במגוון תחומים של ספורט, כושר ובילוי משפחתי".

למי שלא זוכר – הבריכה לא הייתה אז במצב טוב. "הבריכה הקטנה לא הייתה בשימוש כבר כמה שנים והייתה מוקפת גדר", מזכיר יורם. "למרות הנסיון לשמור על המצב פה, הנושא התחזוקתי והתפעולי לא היה טוב".

התוכנית קרמה עור וגידים, האור הירוק ניתן ובינואר 2005 עברה הבריכה לניהולה של חברת "על הגבעה בע"מ" בניצוחם של יורם ואמנון.

"התחלנו בהכשרת ויישור השטח בצד הדרום-מזרחי של הבריכה, הכנסנו שופלים ומשאיות שהביאו טונות של אדמה לצורך יישור השטח, בנינו את בריכת הפעוטות ושיפצנו בצורה יסודית את הבריכה הקטנה כדי שתעמוד בתקן. במשך השנים הראשונות עוד ניסינו להמשיך את הדשא המיתולוגי של הבריכה, עד שהבנו שזה לא הולך ופרסנו דשא סינטטי בניצוחו של ניב יגר. ב-1 באוגוסט 2005 הייתה גזירת סרט רשמית".

ההסכם נחתם  למשך 15 שנים על בסיס השקעה של שני מיליון שקל וחצי בשנה. "היו לסנדי, אמנון ולי חלומות רבים", מספר יורם. "לאורך השנים החברה הוכחה כרווחית ועל בסיס זה רצינו לבנות חדר כושר מודרני, שני אולמות חוגים, חנות ציוד מים מרכזית וכמובן שרצינו לבנות בריכת קיץ בצד הצפוני של שטח הבריכה".

אז מה קרה, אני שואל, שכל הדברים היפים האלו לא עומדים פה כיום? הם מתנסחים בזהירות: "מי שהיה צריך לדחוף לגבי נושא הבנייה מול המנהל זה הקיבוץ וזה לא נעשה. בעצם בזבזנו מיליוני שקלים על תחזוקה שוטפת במקום להשקיע בפיתוח ובנייה ושדרוג הבריכה. צריך לזכור שהנכס לא שלנו, אנחנו חברת ניהול שקיבלה בריכה במצב לא טוב ובמהלך 15 השנים האחרונות, הבאנו אותה למקום ראוי וכעת אנו מחזירים את הבריכה לניהול הקיבוץ".

כשאני שואל את אמנון מה הוא מרגיש, אני מקבל תשובה ברורה. "אני מתרגש", הוא מדגיש. "אני מצפה להחזרת הבריכה לקיבוץ וחושב שזו יכולה להיות נקודת פתיחה לתהליך של הפיכת הבריכה למקום המעודד אורח חיים ספורטיבי-בריא ולא פחות חשוב – מקום מפגש חברתי לחברי/תושבי הקיבוץ. מכיוון שכעת נוצר מס בריכה חדש, צריך להרים פה חדרי חוגים לכל פלחי האוכלוסייה: נשים, ילדים וגברים".

הם מצביעים על העובדה כי בשל היעדר חדרי חוגים, יש בבריכה רוב של 75 אחוזים גברים לעומת נשים וכי יש צורך לתקן את הנקודה הזו, בהשקעה של 1-2 מיליוני שקלים מצד הקיבוץ. "אם נצליח למצוא ולייצר עיסוק לכל אחד מבני המשפחה כאן בבריכה, זה ישפר בוודאות את המצב הבריאותי וגם יתרום למצב החברתי בקיבוץ", טוען אמנון.

יורם חושב כי ניתן להגיע לבריכה מודרנית של העשור השלישי של  המאה ה-21. "יש פה כ-200 מטרים לבניית חדרי חוגים, או לחילופין לבניית חדר כושר מתקדם, משום שהמקלט בו נמצא כיום חדר הכושר מצויין לחוגים, אך איום ונורא לחדר כושר. כמובן שבניית בריכת קיץ על המשתמע מכך, תשפר את המצב בכל האספקטים אבל עלות בנייתה היא כמה מיליונים טובים. הוכחנו שהבריכה בניהולנו היא נכס מניב ולכן חובה על הקיבוץ להמשיך ולפתח אותה".

החזרת הבריכה לקיבוץ, הביאה גם לגריעתם של מינויים חיצוניים רבים. "הקיבוץ החליט על 'שימוש משולב' מול המנהל, כך שעל-מנת להוכיח רוב של חברי הקיבוץ, החלו לגבות את מס הבריכה מתקציבי החברים", אומר יורם. "מצד שני, נוצר גרעון שאותו אמנון ואני צריכים למלא, משום שהמס הקיבוצי אינו בגובה דמי המנויים החיצוניים, אני משוכנע שנצליח".

אמנון מדגיש את הבאלאנס החברתי והפיננסי שלדעתו עומד בבסיס "הקיבוץ המתחדש" בו הוא מאמין מאוד ורואה בו מודל לחיים מצויינים. כשאני מהרהר בקול רם אודות ספקות מסויימים בנושא זה, הוא מתעצבן וחוץ מזה גם זמננו תם.

ביציאה מהבוטק'ה אני מסתכל סביב וחושב שבדיוק כמו "הקיבוץ המתחדש", גם כאן עדיין לא כל כך ברור לאן שוחים ומה עושים, חדש וישן עדיין שלובים ומי יודע אם התוכניות, הרעיונות והציפיות, יצליחו להתרומם מעל פני המים או שאולי יטבעו בתוכם? כנראה שנצטרך להמשיך ולצוף כדי לראות.