כתיבת הכתבה אותה אתם עומדים לקרוא כאן, הסתיימה ביום בו פרצה מלחמת לבנון הראשונה. באופן פרדוקסלי, היא עוסקת דווקא במאבק בחזית אחרת, כזה הרלוונטי עד עצם היום הזה

כשמטר אבנים נוחת עליך וקללות ציוריות וחרוזות היטב ניתזות עליך ללא הפסק, נדמה לך שכל היצרים החייתיים שלך עומדים לפרוץ מתוכך והנה תכף אתה רוצה להכניס לו כדור בין העיניים.

ופיקודיך – חייליך, כועסים עליך ושופכים עליך את תסכולם, כי אתה הוא האוסר עליהם לירות באש חיה ואתה הבוגד עוכר ישראל, ובגללך ובגלל יוסי שריד יש עדיין את המצב הזה והרי ידוע שלולא אתה ושכמותך, מזמן היו מגרשים את מי שלא הספיקו להשמיד.

ואתה שומר על ילדיהם של מתנחלים, שבדרכם לבית-הספר הם מבקשים ממך רימון כדי להרוג ערבי או שמאלני (תלוי את מ יפגשו קודם) ואתה יודע שהיום הוא מבקש, אבל כשיגדל, ייקח לבד.

צילום: סמדר כרמל

ובדרכים, בסיורים, אתה פוחד שתחטוף איזה בקבוק תבערה או אולי מטען-צד שיופעל בדיוק כאשר אתה עובר והנה האוטו שבא מולך ומסנוור אותך, תכף ירסס אותך בעופרת ויעשה ממך מסננת.

ואתה עולה להר כביר ומשקיף על הנוף הסלעי ומתפעל מיופיו וחושב שהמקום מקסים וחבל שהוא תפוס. אתה רואה את האבנים ואת הכפרים ואתה מבין ששום דבר טוב לא יצמח מזה.

וכשאתה פוגש את המתיישבים, אתה מבין שהטירוף אחז בהם ושבעצם אין להם מה להציע ושמעטים מהם זכאים להיקרא מתיישבים וחבל על הכסף, על העוול ועל הסבל של כולנו.

ואז אתה שם לב שמולך עומדים ילדים בני 10 או 14 ואתה נזכר שבגילם, או קצת אחרי, זרקת אתה אבנים על שוטרים בבואנוס-איירס ואתה יודע בפירוש איך זה מחשל אותם ושאין כל סיכוי לנצח ובעצם כלפעם, ברור לך פחות מה אתה מחפש שם.

צילום: סמדר כרמל

או אז אתה מגייס את הנימוק האחרון שנותר לך ואתה משנן לעצמך שהדמוקרטיה חשובה לך וששאלות פוליטיות יש לפתור בבחירות. אולי בפעם הבאה סוף סוף יבינו שצריך להסתלק משם ויפה שעה אחת קודם. רק נשאר לך לקוות שכאשר תינתן הפקודה לפנות את המתנחלים, לא יתרבו סרבני פקודה.