צילום: ימימה גשן

בום, בום, בום. שלוש אפיזודות מהשבועות האחרונים.

חבר שלי שנולד פה וגדל פה ואז עזב, העלה כאן הצגת תיאטרון לפני כשלושה שבועות. הקהל מנה כ-25 נשים וגברים, כאשר ממוצע הגיל עמד על סביבות 70. בשיחה השבוע, הוא התפלא על המספר (הנמוך) ועל הגיל (הגבוה). אמרתי לו שלדעתי, כמי שחי כבר כמעט ארבע שנים ב"קיבוץ המתחדש", על-מנת למשוך קהל צעיר יותר ומרובה יותר, האירוע חייב, אבל חייב, לכלול המבורגרים ובירה. אם לא כן, לרוב הנוכחות דלילה כאן באירועים בהם מוצע מזון רק לאיבר שבין האוזניים.

חברה שלי שנולדה פה, גדלה פה, עזבה ושבה כדי לגדל את ילדיה פה, יושבת לידי מחוץ לחדרוכל, בערב בו כולם אוכלים בתוכו המבורגרים ורבים שותים בירה. השיחה מתנהלת על מה שהיה ומה שיהיה. היא מדברת על נושא הבית שכנראה לא תרכוש פה. "זה לא רק הבית, הכל פה נמדד בכסף כיום וזה כל כך שונה מהמקום בו נולדנו וגדלנו וזה עצוב לי מאוד", היא סחה לי. אני שואל אותה אם היא זוכרת מדוע בני ישראל הסתובבו במדבר 40 שנים, היא לא זוכרת. "כדי שכל מי שהכיר את מצרים – ימות", אני מזכיר לה והיא מהנהנת בחיוך עצוב.

בגליון זה, תוהה אלדד ורדי שנולד וגדל פה – האם יש מקום פיזי ומנטלי למורשת של גבעת חיים איחוד? האם "הקיבוץ המתחדש" ובעיקר האוכלוסייה המתחדשת שגרה בו רוצה בכלל להכיר, לזכור, לשמור את מה שהיה בו? כי ההקמה והשיפוץ של מרכז מורשת, עולה הרבה כסף ולפחות כרגע, הרעיון נדחק הצידה מהסיבה הזו.

מילה של עורך – אולי צריך במרכז המורשת עמדת המבורגרים ובירה?

לא זה לא טור שיפוטי, ביקורתי או כזה שמתרפק על מה שהיה ומבכה את מה שיהיה ובטח ובטח שאני משתמש כבד ונלהב של המבורגרים ובירה.

אלו שאלות המעסיקות לא מעט מהאנשים שגרים פה התוהים על זהות, שורשים נטועים או שורשי אוויר ועל התוצאה שתתקיים פה לאחר שיסתיים תהליך המעבר מאותו "קיבוץ של פעם" אל תצורת "הקיבוץ המתחדש".

בתזמון מקרי, הועברה החלטת השיוך לקראת שנת ה-70 של גבעת חיים איחוד ולאחר הרעש הגדול, אולי אפשר להתפנות ולתהות במהלך שנה זו על המהות שאינה ניתנת למדידה בכמות זו או אחרת של דולרים – מה הקשר בין מה שהיה למה שיש ומה שיהיה? האם יש קשר כזה בכלל, או שהוא קשר מאולץ המיוצר בידי מי שלא יכול לשכוח ולא מקבל את זה שנגמר ופשוט תתנוסס כאן גרסה משודרגת של בית-אליעזר? אולי אפילו שווה לדבר על זה – אבל כמובן שבליווי צמוד של המבורגרים ובירה.