ט"ו בשבט הוא חג הנטיעות. חגם של העצים וראש השנה לאילנות. חגם של הנוטעים, של היער והחורש, של ריחות האדמה והדשא הרטוב.

אולם מהי משמעותו של החג שהיא רלוונטית ומשמעותית לקהילה כולה, ולא רק לילדי כיתה א' הנוטעים?

ט"ו בשבט הפך להיות חגם של אוהבי הטבע. של "הירוקים" , אשר מטיפים לשמירה על כדור הארץ, שמזהירים מפני הרס הצומח והחי, שרוצים להשאיר משהו מחינה של הארץ גם לדורות הבאים.

איכות הסביבה ושמירה על ערכי טבע ונוף הפכו כבר מזמן ליותר מסתם קלישאה או "שיגעון לדבר" של כמה תימהונים היפים בשרוואלים וסנדלים תנ"כיות. אין אף אדם, ארגון או חברה רצינית אשר לא מקפידים להציג קבל עם ועדה את "תעודת הזהות" הירוקה שלהם, את דאגתם לשימור הסביבה, לחיסכון באנרגיה, לפיתוח בר קיימא. העתיד של כולנו, כך מסכימים כולם, טמון באנרגיות מתחדשות, בשמירה על משאבי טבע, במניעת זיהום אויר ומים, וביצירת סביבה מגורים אסתטית וטבעית ככל האפשר.

על רקע כל זה, צר ומפליא ומכעיס שדווקא בקיבוצנו, אשר הוא לא פחות מפנינת חן סביבתית, המודעות והשיח סביב נושאי שימור ופיתוח הוא כה דל וחף כמעט לחלוטין מכל אמירה ברורה.

בשיר ידוע מלפני 40 שנה יש שורה מאוד עדכנית שאומרת "הם לקחו את גן עדן וסללו עליו מגרש חניה". לא יכולתי שלא להיזכר בה שוב ושוב כשאני עובר ליד המרפאה ורואה כבר את הסימונים של מגרש חניה שייסלל על חלק מפינת החמד העיקרית של הקיבוץ, שטחי הדשא למרגלות חדר האוכל בואכה המרפאה.

בביקור בביתו של האדריכל המפורסם פרנק לויד רייט בארה"ב, שמעתי לראשונה על עקרון ה"שביל המתעקל ביער" בבתיו ובשכונות שהוא תכנן. התפיסה היא שבטבע אין כמעט שדרות ישרות, אלא שבילים מתעקלים וצורות מעגליות, וכי האדם חש יותר בנוח בסביבה כזאת מאשר בשדרה ישרה שפוצעת את הנוף המעגלי וחושפת אותו לתצפית ישירה למרחוק. באותו אחר צהריים חרפי ורחוק בביתו של פרנק לויד רייט נזכרתי בשבילי הקיבוץ ששמרו על אותו עקרון בדיוק, בהיותם מעגליים ומתפתלים ומקושתים, כך שאדם החולף בהם , לעיתים יתגלה ולעיתים יעלם לשנייה, ובטווח הראייה של ההולך בהם לא יהיה יותר מבית אחד או שניים, כששאר הבתים חבויים במרחב. ושוב, איני יכול שלא לחשוב על כך בעמדי ברחוב מגורי בשכונת הבנים החדשה (עצם השימוש במילה רחוב כבר לא מרגיש טבעי) והוא ישר ורחב ועטור עמודי תאורה גבוהים הפוצעים את הגבעה במקום לחבק אותה.

באותו שיר (Big Yellow Taxi) מקוננת ג'וני מיטשל על כך שבני האדם תמיד מכירים בערכו של דבר אלא רק אחרי שהדבר הזה נלקח מהם. האם זה מה שקורה גם לנו, שרק לאחר שנצליח להפוך את קיבוצנו לפרבר שינה סטנדרטי, נדע לקונן על כל שכיות החמדה שאיבדנו?

הקיבוץ נמצא בתנופת פיתוח מבורכת מכל כיוון ממש. במהירות, בין אם אנחנו מרגישים או לא, הקיבוץ משנה פניו, מחליף את חזותו. בואו נעצור שנייה ונחשוב, האם באמת אנחנו רוצים להחליף גדרות חיות ושיחים פורחים במדבריות אקרשטיין רחבות ידיים? האם חייבים להיות רחובות כפולי מסלולים בלב הקיבוץ ממש? האם פנסי תאורה המאירים על כביש הכניסה כאילו היה הוא חומת בית כלא באור צהוב עז ומסמא הם באמת האופן בו אנחנו רוצים להיכנס לקיבוץ, כאילו אנחנו בחדרי החקירות של השב"כ?  עד כמה נשקלו שיקולים סביבתיים בכל אותם פיתוחים ותוכניות לרוב? עד כמה הועסקו אנשי מקצוע סביבתיים? עד כמה שונו ופותחו התוכניות על מנת שלא לפגוע בערכי סביבה וברקמת הנוף הייחודית שלנו? עד כמה הביצוע זהיר ומדוד, נזהר שלא לעקור עצים, שלא לפגוע בגדרות חיות?

לדעתי, עד עכשיו – מעט מאוד. היו הרבה שיקולים: כלכליים, חברתיים, עיצוביים. אבל כמעט ולא סביבתיים. הועסקו הרבה אנשי מקצוע, בכל תחום בכל שלב – מעט מהם, אם בכלל, היו סביבתיים. התכניות שונו, נפתחו ונסגרו מחדש, התקבלו ערעורים והועתקו כבישים – אולם לעיתים נדירות מסיבות של סביבה או שמירה על אסתטיקה.  הביצוע מרשים, אין חולק, אבל עד כמה הוא חס גם על הטבע שבדרכו, על עץ מילה שעמר בדרך, על גדר חיה שעמדה שנים ולבלבה בפריחה כתומה, על עצי חרוב ואורן שבירכו בתנועת ענפים חרישית את הבאים בשערי הקיבוץ?

במהלך השנה האחרונה השתתפתי בכמה פגישות של חברים שרוצים לשנות את המצב. להעלות למודעות את נושא הסביבה. להזכיר לכולם שיש לנו גן עדן ביד ושלא נעיז לסלול עליו מגרש חניה, לכסותו במדבריות אקרשטיין ואספלט. התחושה בפגישות אלו היא שפעמים רבות מדובר בחבורת כלבים נובחת (חלושות) בעוד השיירה עוברת, הפיתוח מואץ והעובדות נקבעות בשטח. זוהי הרגשה מתסכלת, מייאשת וקשה.

בשבועיים האחרונים התחיל לפרוח לי בגינה עץ הנקטרינה, והפריחה הורודה העדינה נספגה באווירה הכללית. ניצנים של ורוד התחילו לצוץ גם בכל מה שקורה במישור הסביבה והשמירה עליה. גוף של חברים שהתנדבו שמעדכן את תוכנית האב של הקיבוץ, הגעתו של עמוס, מתכנן הקיבוץ, ולאחרונה התבשרתי גם על אדריכל נוף שנשכר. שינויים בהרכב ובגודל של וועדת תכנון, תוכנית חדשה (ועדיין לא מספקת) של המרכז המסחרי בכניסה לקיבוץ.

ברור לי שהשינויים האלו הם כרגע לא יותר מפריחה שברירית של חודש שבט. הם יכולים להיות מציאות מדומה, והם יכולים להימחק ולהעלם עם השרבים הראשונים ואז נחזור שוב לימי ההתעלמות מעקרונות סביבתיים. ברור לי שהדבר הוא בידי מי שמינה עצמו כלב שמירה על הסביבה ועל שימורה, וברור לי שבעיקר תלוי הדבר בידי החברים בקיבוץ שיתמכו וידרשו שינוי חשיבה והתנהגות בכל הקשור לשמירה על הסביבה ועל חזות הקיבוץ ועל ערכי הנוף שבו.

זאת היא המשמעות של ט"ו בשבט בעיני. חשבון נפש על העוול שגרמנו לעצמנו עד עכשיו, והסתכלות אופטימית שנדע לשמור את מה שעדיין קיים.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=OlNZN94_u-s[/youtube]