אין לי מה לכתוב לעלון.

הגעתי לזמן פציעות, אחרי הדקה ה-90 וראשי ריק מרעיונות. הוא מלא בעניינים אחרים. ניסיתי לגרד משהו מתחתית חבית המחשבות. מחשבות יש לי מלא.

שיוך– אני מלאת הערכה להנגשה, לעבודה הקשה של הצוות והנהלת הקיבוץ אבל בחיי, אי אפשר כבר לשמוע על זה ואלוהי התקשורת יודע שכמות המידע שעוד נכונה לנו החודש גבוהה מאוד. בכלל, לאן אנחנו הולכים בעניין הנדל"ן על הפיסה היקרה הזו של אדמת ישראל? אני מגדלת את ילדיי לחשוב שהצורה היחידה של אדם לגור בארצו היא על הקרקע עם דשא מסביב ואולי לא תהיה להם האפשרות הזו? אולי להעביר אותם למגדל דירות? שיתרגלו מעכשיו.

חיסונים– התחסנתי שלוש פעמים. כמה מחבריי הקרובים והאהובים לא התחסנו כלל. רציתי לתת להם במה בעלון, שיסבירו האם הם לא מאמינים במחלה? האם הם לא מאמינים בחיסון? מפחדים? אוהבים להיות נגד באופן כללי?

לא רצו. חששו וגם מהצד השני עלו תהיות האם נכון לתת במה כזו. התבאסתי על שני הצדדים. התבאסתי שיש שני צדדים.

מחאות– יש המון. חשובות: החקלאים (אנחנו!!!) שכבודם והבטחון הכלכלי שלהם נרמס, שדה-התעופה המתוכנן לקום ממש לידינו, הרכבת שהתוואי שלה שינה ללא הכר את כביש 581 והשטח ממזרח לנו, אבל באופן שערורייתי היא לא תעצור באחיטוב כפי שתוכנן, ההשתוללות חסרת הרסן של מתנחלים בגדה המערבית והפוגרום המחריד שביצעו קוזאקים יהודים אשר שלחו בן שלוש לאשפוז עם פגיעות ראש.

אין לי כח. נתניהו עייף אותי ועדיין לא התאוששתי ממנו. לא מסוגלת להרים את עצמי ולקחת חלק, חייבת להיות קצת בבית.

התנדבות– מה המקום שלה בחיי? מה המקום שלה בחיי המקום? כל הקיץ לא ביקרנו את "הילדה שלנו" – יד שניה קהילתית. אי אפשר היה לנשום שם מרוב חום ואין לנו (עדיין) כסף למזגן. בסוף כעסו עלינו שהכניסה נראית מבולגנת ומוזנחת.

תפסיקו להביא שקיות עם תחתונים וחולצות קרועות ונוכל להתחייב לשמור על הנקיון. כשקצת התקרר, נפגשנו שם לשני גיוסים מרוממי נפש שהזכירו לי למה אני עושה את זה. ועוד בנושא הזה – יש שם כל כך הרבה בגדים יפים ושווים שממש ממש בזבוז לא להגיע. תבואו!!!!!!

חגי תשרי שחלפו– היה מתיש וצמוד מדי לחופשת הקיץ. אעיד על עצמי ועל הצוות המופלא של ראש השנה, הרמנו חג מהמם. יור וולקאם. זוכרת את החגים מילדותי בדיוק רב- אבא ואני בשעת שקיעה על הדשא. בהטייה מערבה, נפרדים מהשנה החולפת ואח"כ פונים למזרח ומברכים את הנכנסת בברכת הצלחה, סוכה שכונתית בדשא של הנעורים, מפעל שרשראות קרפ ובריסטולים צבעוניים וגרילנדות עשויות משקתות של הודים. תמיד היה שם קר מדי. נסיעה עם הגן לשמחת תורה בכפר הרא"ה. בחיים לא ראיתי משהו מהמם כמו הקטיפה המוזהבת שעטפה את התורה ובחיים לא אכלתי ארטיק כל כך מגעיל כמו מה שהגישו לנו שם. בדיעבד הבנתי שזה היה פרווה המנסה להידמות לחלבי. כבר היה עדיף שתביאו קרטיב.

חינוך- ממתי ילדי הגן וכיתה א' הפכו מועמדים טבעיים להשתתפות בחוג? זה נראה לי כל כך מוקדם מדי. כשהיינו ילדים, החוגים התחילו בכיתה ג' ושום דבר בהם לא היה בחירה שלנו או של הורינו. כולם למדו חלילית ולאחר שנה, אסתי החליטה מי מיועד לאיזה כלי, כולם הלכו למרכז יצירה (אני עדיין טוענת שזה היה המקום הכי טוב בקיבוץ אי פעם) וכולם היו בכדורסל.

חצבים בצדי הכבישים והמדרכות– לפעמים אני מתגעגעת לנוי המרוסס. לגינות המפוסלות "על הסנטימטר" ולשקט והיופי שהביאו לעין וללב. לפעמים כל הבר קיימא הזה מבאס אותי. החצבים די מפצים על זה. בנוסף, הייתי עדה, מעבר לקיר, לישיבה של "ועדת איכות הסביבה" בקיבוץ בו אני עובדת. הם כל כך הרחק מאחורינו בנושא הזה שמיד התמלאתי בהתנשאות איחודניקית ונחת רוח.

טוב שבא הסתיו. זו העונה האהובה עלי והשם האהוב עלי בעולם כולו (ביחד עם רז). כשהרוחות מנשבות בקישוטי הסוכה והילדים קצת מצוננים, כשהחושך מקדים את בואו (לא אכפת לי מה תגידו, בעיני זה כיף) אני מתמלאת בכוח מחודש. אולי יתמלא גם שק הרעיונות ובעלון הבא יהיה לי מה לכתוב.