ביקשתי מאמנון יגודה (67) לראיין אותו על מלחמת יום הכיפורים במסגרתה לחם בקרב עמק הבכא. הוא ביקש קצת זמן לחשוב ואז שלח אלי את סיפורו. כשקראתי, כמו תמיד כשאני קורא עדות מהקרב ההוא, צפו מולי השורות המצמררות של אלפרד טניסון: "תותח מימינם ,תותח משמאלם, תותח למולם / ברק ורעם / סופה של גפרית ואש וזעם / באומץ הם רכבו, היטב / אל תוך מלתעות המוות / אל הגיהנום המתקרב"

באוקטובר 1973, ערב מלחמת יום הכיפורים, שהינו – גדוד 77 (שתי פלוגות טנקים פלוס) תחת רשתות הסוואה בשטח מיוער שהיה פעם ישוב סורי, בצמוד למחנה נפאח ברמת הגולן. הייתי חייל צעיר בן 19.

רקע קצר – מחנה גדוד 77 היה בסיני ליד צומת פרקר, כאשר הגדוד היה אמון להכשיר את הטנקיסטים הצעירים באימוני צוות, מחלקה ופלוגה בכדי להופכם לטנקיסטים מן המניין. הצוותים סיימו את ההכשרה ויצאו לחופשה רגילה, לפני ראש השנה, קודם לפיזור לגדודים הסדירים.

בראש השנה, כשבוע לפני פרוץ המלחמה, הוקפצנו לרמת הגולן לתגבור חטיבה 188 שהייתה חטיבת הטנקים הסדירה היחידה שהוצבה לכל אורך גבול רמת הגולן. תפקידה היה לבלום פלישת אויב במענה מהיר עד הגעת כוחות סדירים ומילואים אחרים לשטח.

יום שבת, 6 באוקטובר 1973. בשעה 14:00 בדיוק חולפים מעלינו ארבעה מטוסי מיג סוריים בגובה נמוך כאשר פניהם להפצצת מחנה נפאח הצמוד אלינו ובמקביל החלה הרעשה ארטילרית לכיוון נפאח.

זר לא יבין זאת – איך השקט הפסטורלי של יום הכיפורים במהלכו צמו רוב החיילים, הופך בן רגע לרעש קטלני ובלתי נתפס.

אנו, חיילי גדוד 77, זינקנו אלי קרב, חדורים תחושת שליחות ובטוחים בכוחנו. היינו אז ילדים אשר שירתו רק שבעה חודשים בצבא, אבל גדלנו על מורשת קרב חדורת נצחון ממלחמת ששת הימים וקרבות שונים שהתרחשו בין 1967-1973.

בפיקודו של המג"ד הנערץ אביגדור קהלני (שהיה מבחינתנו לא פחות מאלוהים) התקדמנו על פי פקודות בקשר לכיוון הגבול עם סוריה, על-מנת ליצור מגע עם האויב ולתגבר את הכוחות הדלילים הנמצאים שם.

למרות שבמהלך השבוע שלפני המלחמה הספקנו לסייר קצת לאורך הגבול ברכבים קלים, שום דבר לא דמה למה שראו עינינו בעת הגיענו לרמפות (רמפה היא סוללת עפר מוגבהת מעל הקרקע המגינה על תחתית הטנק, כך שרק התותח בולט מעליה).

במהלך שלושת הימים הראשונים של הלחימה, דהיינו מהרגע שהגענו לרמפות מעל עמק הבכא ביום שבת בשעה 16:00 ועד בוקר יום רביעי, 10 באוקטובר, הלחימה הייתה מטורפת וללא פשרות כשמעשי הגבורה הנואשים, אשר חלקם סופרו וחלקם נדם עם הלוחמים, הפכו להיות נורמות לחימה.

התחושות היו קשות בעיקר מאובדן חברים לוחמים, מפקדים, אנשי צוות פגועים, מוכי הלם קרב לאחר שהטנקים שלהם נפגעו, בקיצור לא משהו.

כוחות צבא סוריה היו גדולים מאתנו באותם ימים פי 20. צריך להבין – ירינו כמו מטורפים, כאשר לא תמיד פוגעים במטרה בפגז ראשון ובטנק יש רק 72 פגזים שלא כולם מתאימים לכל סוג של מטרה. מדי פעם, הצלחנו לרדת לאחור ולמלא מחדש תחמושת, דלק ואוכל, למלא קצת אנרגיה ולחזור לחזית. אפשר לומר שבאותם ימים היינו כמו הילד ההולנדי שהחזיק את האצבע בחור בסכר על-מנת שלא יקרוס.

יום רביעי, 10 באוקטובר, נחשב ליום קרב הזוי. בבת אחת ראינו איך יצא האוויר של הכוחות הסורים שפשוט הפסיקו להילחם והחלו לסגת לאחור.  צברנו כוחות, חלק מהצוותים הוחלפו בחבר'ה רעננים שהטנקים שלהם נפגעו ונחו קצת – אבל…

ביום חמישי, 11 באוקטובר, הקרב מתהפך: נכנסנו לסוריה להתקפה ובמשך יותר משבוע עברנו בין כפרים שונים, לרוב ללא ירי מיותר, עד שהגענו אל "גובתה אל חשב" כ-70 ק"מ מדמשק, המקום הכי רחוק אליו הגיעו כוחותינו, ככל שאני יודע.

שהינו בתוך סוריה כמעט חודש עד הפסקת האש  ומדי פעם עברנו ממקום למקום לשינוי שגרה. הימים עברו לאיטם, לרוב הסתובבנו סביב הטנק כדי להיות מוכנים לכל צרה שעלולה לבוא ובעיקר ליקקנו את הפצעים (תרתי משמע) מה גם שהגיע החורף ואפילו ירד עלינו שלג.

סופר בתמצית….

השנה נפגשנו, מפקדי וחיילי הגדוד, באנדרטה של עוז 77 הנמצאת למרגלות החרמונית, לחגוג לאביגדור קהלני יום הולדת 77. מדבריו של אחד הנואמים: " 48 שנים שקולות הכאב חוזרים ובוקעים ממעמקי השכחה, קולות של חברים, מראות ששום דמיון לא יכול היה להמציא גרועים מהם….".