שבועיים לאחר הקמת ממשלת השינוי, קיבצתי במוצ"ש במרפסת שלי פגישת סיכום של שלושה מלוחמי בלפור הנחושים, אשר זכו סוף סוף לקצת מנוחה, לאחר שנה ויותר (51 שבועות!) של נסיעות במוצ"ש להפגנות בבלפור

רם עפרון, יאיר אסטליין ואיילת אסטליין (איתם הייתה נוסעת בכל מוצ"ש חבורת לוחמים נוספים שגם לה אנו מצדיעים). באופן אישי וכמי שהייתה פעילה נאמנה במחאה בצמתים בעמק חפר, חיכיתי בכל מוצ"ש לתמונה המנצחת שלהם בפייסבוק, שנראתה כמעט כמו העתק-הדבק של השבוע הקודם, לפעמים עם ציטוט של שיר מפעם, המבטא תקווה ואהבת הארץ.

איך מצאתם את עצמיכם עולים לבלפור בכל שבוע?

יאיר: "למחאה בבלפור הצטרפתי בשבוע הרביעי. האקטיביזם הפוליטי שלי לא התחיל וכנראה גם לא יסתיים, בהפגנות בבלפור. לדעתי, הנוכחות שלי בהפגנות החלה במהלך שנת השירות שלי (1988) אבל ההפגנה הזכורה לי מכל היא כמובן זו שבסיומה נרצח רה"מ רבין ז"ל. 4 בנובמבר 1995 הוא בעיני קו פרשת המים של הדמוקרטיה הישראלית ומשם והלאה נראה שהיא במדרון תלול. בני דורי זוכרים היטב את ההסתה ואת ההפגנות האלימות שקדמו לרצח רבין ואת אירוע הרצח עצמו, אשר סימנו למעשה את עלייתו המטאורית של נתניהו. כתוצאה מכך, רבים מאלו שזוכרים, רואים בו אחראי ישיר להסתה שקדמה לרצח ולפירות הפוליטיים שהוא קטף בעקבותיו.

הבחירות של 1999, בהן אהוד ברק הביס את נתניהו, הביאו להתרוממות רוח. הייתי אז במסיבת הנצחון בכיכר רבין ואני זוכר היטב שברק הגיע סביב 23:00 ואמר בקולו הצרוד: "זהו שחר של יום חדש". אני מודה שהיינו נאיביים אז, חשבנו שזה יתפוס ונחזור למסלול, אבל לצערי זה לא קרה. בתקופת ברק ניצלתי את ההזדמנות ונסעתי לארה"ב. כשחזרתי לארץ בסוף 2008 כבר היה ברור שמנשבות פה רוחות רעות וביבי אחראי להן ובעצם מאז 2009 הוא היה בשלטון ברצף. כל שנה, ב-4 לנובמבר, ארגנתי פה אוטובוס ונסעתי לעצרת בכיכר רבין. מבחינתי זו תמיד הייתה עצרת מחאה נגד ביבי. הייתי סקפטי כמו רבים באשר לסיכוי להביא לקץ שלטון נתניהו ואז הגיע גנץ והפיח תקווה ברבים, אולם מהר מאוד גרם לי ולמחנה גדול לשבר גדול בהצטרפותו לממשלת נתניהו".

רם: "גם אני שועל ותיק של מחאות פוליטיות וחברתיות – המחאה החברתית ב-2011, מחאת הגז ועוד. במרץ 2020, כשהשר אמיר אוחנה החליט על סגירת בתי המשפט במהלך הסגר הראשון, חלה אצלי תפנית. ביום שבו יצאה השיירה הראשונה של הדגלים השחורים, נכנסתי לאוטו ונסעתי עם השיירה. הדיון בחוק ההסמכה היה הנקודה הבאה. עליתי באותו שבוע שלוש פעמים לבלפור ומשם ידעתי שאני לא מוותר עד השבת הדמוקרטיה".

איילת: "שנים הסתובבתי עם מועקה מהמצב הפוליטי בארץ. הייתי פעילה במפלגת העבודה ונסעתי כל שנה לעצרת רבין. הוידאו הראשון שהעלתה שקמה שוורצמן מהדגלים השחורים שקרא להצטרף לשיירת מחאה, הבהיל אותי מאוד. היה סגר וטל בעלי עבד כל הזמן. בתגובה אימפולסיבית לגמרי, הכנסתי את הילדים לאוטו ונסעתי לירושלים. בהפגנות בלפור הראשונות האחים שלי, יאיר ויזהר, סרבו להצעותיי להצטרף. באותה תקופה נסעתי לקבלות השבת בבלפור עם עוד מספר חברות מהקיבוץ וכשיאיר ויזהר הצטרפו, הפכנו לחבורה קבועה שנוסעת כמעט בכל מוצ"ש, שהלכה וגדלה עם הזמן. האחים זיו (אורן ואייל) נסעו גם הם ואז התאחדנו לחבורה אחת מגובשת".

איך חוויתם את התנהלות המשטרה בהפגנות?

יאיר: "גדלנו בבית של אבא שוטר, עם הידיעה שהמשטרה נועדה לשרת את האזרח ואז גילינו בהפגנות שהמשטרה הפכה לכלי שרת בידי השלטון. חווינו על בשרנו הפגנות קשות בהן המשטרה הפעילה סוסים ומכת"זיות נגד מפגינים בלתי אלימים בעליל. בהפגנות ניסינו לדבר עם השוטרים בצורה נחמדה, אבל הם ממש באו 'להיכנס' במפגינים. מהאופן שבו דיברו והתנהגו, הבנתי שההבדל היחיד בין 'ביביסטים' לשוטרים, הם המדים. צריך לזכור והדברים קיבלו אישוש בראיון הפרידה של ניצב דורון ידיד, שההנחיות האלו הגיעו בצורה ישירה וברורה מהאיש בבלפור ומעושי דברו ובראשם מי שהיה השר לבטחון פנים, אמיר אוחנה. החוויה שלי, של משטרה ששינתה את פניה, רק חיזקה אצלי את הרצון להמשיך להגיע לבלפור, כי הפיכת המשטרה לכלי שרת בידיו של השלטון היא היסוד של משטר פשיסטי".

רם: "אני חוויתי את אלימות המשטרה עוד במחאה החברתית של 2011. אני זוכר שהייתי מגיע אז להפגנות עם נעלי ספורט כדי שאוכל לברוח מהר כשצריך, כך שלא הופתעתי לראות את אלימות השוטרים גם הפעם. הייתי עד לפחות לשני מקרים קשים – הראשון היה המעצר של 'שושקה' (המאייר זאב אנגלמאיר). במקרה השני שוטר שם ברך על צוואר של מפגין בדיוק כמו המקרה של ג'ורג' פלויד בארה"ב, והיו עוד".

איילת: "ניסו בכל צורה לצייר את המפגינים בבלפור כפורעי חוק, אנרכיסטים ואלימים, אבל בשום אופן לא הייתה שם אלימות של מפגינים. בסיומן של קבלות שבת בבלפור, המפגינים אפילו היו מטאטאים את הרחוב".

הופתעתם שלא הצטרפו יותר אנשים למחאה?

איילת: "ראיתי הרבה מאוד אנשים מהאזור וברחבי הארץ בצמתים וראיתי בזה המשך ישיר של מחאת בלפור. קשה לי עם זה שרבים מחבריי לא לקחו חלק והיו דרכים רבות להשתלב במחאה. אני יכולה להעיד ממקור ראשון על הקושי להתמיד במחאה כשיש ילדים ועבודה ובכל זאת, הרגשתי שאין לי ברירה אחרת. בהמשך הרגשתי שהצלחתי להגיע לחלק מחבריי שהצטרפו וזה קצת כמו 'המטריקס' – ברגע שראית אתה כבר לא יכול להתעלם יותר".

יאיר: "אני הופתעתי לרעה שהתנועה הקיבוצית לא הייתה יותר דומיננטית במחאה. בקטעים רבים הרגשתי, כמו רבים אחרים, שזה חסר תקווה, אבל מה שהניע אותי בכל זאת לצאת היה החינוך של ילדיי. אני מסביר לילדים שלי שההיסטוריה רצופה במאבקים כאלו בין מי שדורש שוויון, צדק וערכים של יושרה, אל מול מי שרוצה רק כח ושלעתים זה נראה חסר תקווה, אבל אם יש אפילו קבוצה קטנה של אנשים המוכנים להילחם על הערכים האלו, סופה של האמת לנצח. בגדול זו הייתה מחאה של פנסיונרים, בהפגנות ראינו מאסה גדולה של בני 40 עד 80. אני חושב שההסבר לכך הוא שמי שצעיר מ-40 פשוט לא זוכר את ישראל בלי ביבי. קשה לי עם זה שזו הייתה בעיני מחאת פנסיונרים ושלא הצלחנו להקים דור צעיר שילחם את המלחמה הזו. אבל זו הייתה גם מחאה משפחתית מאוד – חבורות של אחים ואחיות. היה מבאס שהיו לפעמים 30,000 איש והתקשורת דיווחה רק על 5,000 ולמרות זאת, כמילות אחד מעשרות שירי בלפור שהפכו לפסקול של המחאה – "אמרו שבחורף ניפול, אבל הם טעו בגדול".

רם: "אני לא הופתעתי. אני מכיר את הנטייה של רבים בציבור לעצום עיניים ואני מסתכל על זה ממקום אגואיסטי, אני אומר לעצמי: אם אני לא אצא לרחוב, איך אוכל לחיות עם עצמי? איזו זכות יש לי בכלל לא לקום ולהפגין? אני דווקא ראיתי בהפגנות צעירים רבים ולא רק מתל אביב, כשהם אלו שנעצרו ועמדו מול המכת"זיות. בשיא המחאה ארגנו שני אוטובוסים מלאים בצעירים מהעמק".

איך קיבלו המשפחות שלכם  את העבודה הנוספת שלקחתם על עצמכם?

רם: "אצלנו הייתה חלוקה בכל מוצ"ש: לרוב התחלתי בהפגנה בכיכר גבעת חיים או בצומת הרוא"ה או צומת יער חדרה ומשם המשכתי לבלפור או לפעמים לקיסריה. היידי ונירה היו קבוע בצומת יער חדרה".

יאיר: "תמר הבינה שזה חשוב לי ונתנה לי גב. היא תמכה בתחושה שלי שבסוף בן אדם לא יכול לברוח מעצמו ושאם כך אני מנסה לחנך את ילדיי, אז אני לא יכול אחרת. בבית התפתחה תרבות של שבת בערב ללא אבא והשבתות שלי היו מכוונות כך שמשעה 16:00 אני כבר במשמרת. בזכות זה, לילדים היה אישור חריג לאכול ארוחת ערב מול הטלוויזיה".

איך חגגתם את השינוי ?

איילת: "התאספנו, כל הבלפוריסטים, לוויסקי במרפסת. אני מרגישה כמו הווטרנים הרוסים – קיפלתי את מדי הקרב שלי, חולצות "אין מצב" והבנדנה. אני מבינה שאו שפעם בשנה נשלוף אותם כמו הווטרנים הרוסים שיוצאים למצעד כדי לאוורר את הדרגות ואותות המלחמה שלהם, או שנאלץ לצאת שוב לקרב".

יאיר: "בשבועות הראשונים נסעתי לבלפור עם חולצת המחאה הוותיקה שלי עם הדפס של "המקום הכי חם בגיהנום" (ע"ש אתר העיתונות המקוונת האקטיביסטי והנשכני המתמקד בנושאי חברה, רווחה, זכויות האדם, משפטים ופוליטיקה). אני אוהב מאוד את השם הזה הלקוח ממשפט המיוחס לסופר האיטלקי דנטה אליגיירי, מחבר 'התופת', אשר כתב: 'המקום הכי חם בגיהנום שמור לאלו אשר בזמנים של משבר מוסרי שמרו על נייטראליות'. בהמשך החלפתי לחולצה שחורה עם הדפס "לך" שהספיקה לעבור הרבה יותר מדי כביסות".

איזו תחושה יש לאחר נפילת הממשלה והקמת ממשלת השינוי?

איילת: "אני נושמת עכשיו קצת יותר לרווחה ונמצאת בתחושה שיהיה בסדר. במחאה ראיתי גם צעירים רבים עם המון אנרגיה ורוח במפרשים, זה גרם לי להרגיש פחות לבד ושהשינוי שעבדנו בשבילו אולי אפשרי. מירב מיכאלי אמנם לא תהיה ראש ממשלה, כפי הנראה, ההגדרות של ימין ושמאל השתנו, אבל משהו קרה. המחאה גם נתנה לי אומץ לדבר עם אנשים ולהראות להם איך מדיניות והחלטות ממשלה משפיעות על החיים האישיים שלהם. משהו נפתח בי ובאומץ שלי להגיד את הדברים, כי בבסיסי אני לא טיפוס כזה".

יאיר: "אני ריאלי ומבין שהכוחות המאמינים בדמוקרטיה ליברלית במדינה מהווים קצת פחות מרבע העם. הפופוליזם הפשיסטי נראה גם במקומות אחרים בעולם, כך שמה שקרה פה הוא חלק ממגמה עולמית, אבל לצערנו, בישראל גם המגמות הדמוגרפיות פועלות נגדנו. במדינות לא מעטות רואים בשנים האחרונות התחזקות של כוחות ראקציונריים העוטים כסות דמוקרטית ('שלטון הרוב') אבל אינם מכירים בכך שדמוקרטיה כוללת ערכים נוספים כגון חופש הביטוי, שלטון החוק והפרדת רשויות. אני לא חושב שיהיה בסדר ואני בטוח שנצטרך לשוב ולהילחם על הדמוקרטיה השברירית שלנו. אבל את מטרת המחאה הזו השגנו ולכן אפשר רגע לנוח עכשיו".

רם: "גם לי ברור שתפקידנו לא הסתיים. המחאה הזו לא הייתה קמה לולא המחאה החברתית של 2011 ולכן אני חושב שהיא תתרחש שוב בהמשך. אנשי המחאה מוכנים לשעת קריאה ברגע שהשחיתות תצוף וכשזה יקרה, אנחנו נהיה שם. ברגע שתהיה שוב סטייה שתאיים על הדמוקרטיה, אנחנו נצא שוב לרחובות. המושגים של ימין ושמאל כרגע לא רלוונטיים לשנים הבאות וזה מה שאפשר את הקמת הממשלה הזו, כך שאני נע בין פסימיות לאופטימיות זהירה".

הלוחמים משתפים את תפריט בלפור הקבוע שליווה אותם במשך עשרות שבועות:

יאיר הכין לכל הנוסעים פיתה עם טחינה ביתית, ירקות מהגינה וגבנ"צ.

האחים זיו הביאו לכולם מלאי של "פחזניות בלהה".

תרמוס נסקפה + אספרסו.

קצת וויסקי כמובן.

רם חלק עם אחותו דפנה (גם היא לוחמת בלפור) בייגלה ירושלמי.

לסיכום, האם לדעתכם המחאה הייתה גורם מכריע בחילופי השלטון?

יאיר: "בוודאי. אלמלא המחאה, היינו חיים כיום תחת 'ממשלת ימין על מלא' בראשות נאשם בפלילים שהיה ממשיך בריסוק מערכת המשפט, שלטון החוק והדמוקרטיה הישראלית לטובתו האישית. כאן המקום לציין שליאור, אחינו עורך העלון, חייב כמה בקבוקי וויסקי למספר אנשים שהתערב איתם שממשלת השינוי לא תקום J".

(מילה של עורך: אכן, כפרתי מכל וכל ביכולת של משהו או מישהו להפיל את ממשלת החושך. שמח לאכול מאז כובע במשך 51 שבועות, כמניין שבועות המחאה, אבל מתערב רק על רוזמרי כי הוויסקי נגמר).