צילום: עדנה ארזי

תהליך ההסכמות החל עוד הרבה לפני שליאורה נבחרה לתפקיד יו"ר הקיבוץ. "נכנסתי לתפקיד באוגוסט 2020, יותר מחצי שנה אחרי שהתהליך יצא לדרך. למעשה, קיבלתי אותו 'בירושה', כנתון", היא אומרת.

ואיך התייחסת לזה?

"בהחלט ראיתי את החיוניות. חשבתי שאנחנו עומדים לקראת כניסה לדיונים גדולים ויש פה כלי שיוכל לאפשר התחלת דיאלוג בין הקבוצות בקהילה ולייצר ממשקים ביניהן. זה דבר שכמעט לא היה בשנים האחרונות, דווקא כשזה נחוץ כל-כך, כי בעוד שהאוכלוסייה בקיבוץ גְּדֵלה ומתפתחת, אין כמעט מגעים בין הקבוצות השונות, בטח לא באופן מקיף או כולל. לכן זה היה נראה לי אמצעי חשוב כהכנה לתהליך השיוך או לתהליכים גדולים יותר אחרי זה.

מה ששימח אותי מאוד לראות היה ההיענות הקהילתית. מעל 100 נרשמו להשתתף בדבר הזה, גם אם לא היה ברור. ההיענות העידה על כך שהציבור צמא למשהו, להתחבר אחד לשני. לא הכל מבוסס פה על אינטרסים ועל רצון להתקוטט".

ליאורה הצטרפה לכל המפגשים, שהחלו בספטמבר 2020, כחודש לאחר שנכנסה לתפקידה. בכובע יו"ר הקיבוץ היא לקחה חלק פעיל בדיונים, לעתים קרובות בשיקוף הדברים מזווית קצת יותר רחבה. כמו אחרים בצוות, היא סבורה שאחד האתגרים המרכזיים היה להסכים על מטרות ועל הכיוון.

"אתה זוכר שהמפגשים הראשונים היו מורכבים? חברי הצוות התקשו להיאחז במקל משותף ולהבין לאן הולכים. ככל שהזמן עבר ותחושת העמימות נותרה, גברה אצלי התחושה שלא נכון לאבד את מה שאנחנו עושים פה, לא נכון שזה ייפול בין הכסאות והתגבשה והתחדדה אצלי ההבנה לגבי מה הצורך –קודם כל עצם המפגש.

מובן שהייתה הנחה והיו ציפיות שיצאו תוצרים ושאפשר יהיה להמשיך ולעבוד הלאה אל תוך תהליכים גדולים יותר. בשלב מסוים דיברנו בצוות על כלים קונקרטיים, על פתרון סכסוכים או אי-הסכמות. הבנו וקיבלנו את זה שלא יהיו הסכמות על התכנים – למשל, על תהליך השיוך – אבל הצלחנו לקיים שיח קהילתי פנימי בצוות לגבי איך אנחנו רוצים שהדיאלוג הזה יתנהל. לי זה נראה חשוב וכהזדמנות".

איך ראית את ההתפתחות?

"בהתחלה היה תהליך, אולי טבעי, שההרכב לא היה יציב. אנשים באו, עזבו, כן הגיעו ולא הגיעו ואז דברים התייצבו. בשלב הזה גם רתמנו אנשים נוספים לתהליך, הפכנו אופרטיביים ובעיניי זה היה חשוב, כי לוח הזמנים מול תהליך השיוך עמד ברקע וגם חשבתי שנכון שנייצר תהליך ממוקד יותר. בשלב הזה הרגשתי שבאמת התחילה עבודה וזה היה תענוג: דברים התקדמו והייתה התגייסות של אנשים שלא היו חלק מהצוות: צוות הסברה פעיל, הצטרפותם של מנחים נוספים למעגלי השיח, גיוס חברי ותושבי הקיבוץ להשתתפות במעגלי השיח. זו הייתה הירתמות מקסימה. אני חושבת שאחרי תהליך פנימי בצוות, ברגע שעברנו לעשייה קונקרטית, הייתה התגייסות רחבה וזה הוכיח את עצמו. התנועה הזו הכניסה בי המון אופטימיות – ואז הגיע הסגר השלישי, כשהיינו אמורים לערוך את מעגלי השיח שעבדנו עליהם כל-כך קשה. עלתה שאלה אם לערוך אותם בזום והוחלט שלא. לדעתי, זו הייתה טעות".

צילום: עדנה ארזי

לאורך רוב התהליך דנו בשאלה איך לתקשר את מה שאנחנו עושים "החוצה"

"כשהיה לנו משהו ברור – מעגלי השיח – תקשרנו את זה מצוין ואנשים התגייסו. בשלבים המוקדמים פחות שיתפנו כי בתהליך, קשה לתקשר את הדברים 'החוצה'. הרי ממפגש למפגש, לא ידענו לאן אנחנו לוקחים את הדברים, בנינו אותם, אז אני לא יודעת אם אפשר היה לעשות את החלק הזה אחרת.

לאורך התהליך עלתה השאלה – מה המנדט של הצוות? אני חושבת שהעיסוק בשאלה הזו התקיים עד הרגע האחרון ואפילו אחריו: יש חברי צוות שחושבים שצריך להמשיך לקיים את הצוות ואחרים חושבים שלא. בדיעבד, אני חושבת שזו נקודה שאולי היה צריך להתעקש עליה יותר כבר מההתחלה ולחתור להגדרה ברורה של המנדט. אני לא מרגישה שזה פגם בעבודה של הצוות, אבל אולי יכול היה להקל עליה קצת בשלבים הראשונים".

את מדגישה שהתהליך היה חשוב

"הישיבה של אנשים מקבוצות שונות בצוות שמטרתו להגיע להסכמות היא חיונית. בלוח זמנים גמיש יותר וללא הפרעות הקורונה, אפשר היה לייצר תהליך שהוא קודם כל פנימי לצוות עצמו כבסיס חזק לקראת היציאה אל הציבור. באופן אידיאלי, זה צריך היה להיות תהליך ארוך. חשוב היה לנצל את זה שבצוות יושבים אנשים בעלי עמדות שונות מאוד ולאפשר להם להגיע להסכמות. דבר כזה מצריך גם החזקה מאוד חזקה, הובלה והנחיה ברורה וסוחפת.

הקורונה בכלל והסגר השלישי בפרט, קטעו את הרצף והתנופה. אחרי הסגר, דברים התרופפו. אבל אני חוזרת שוב לעובדה שנרשמו יותר מ-100 למעגלי השיח, חברים ותושבים מקבוצות שונות ומגוונות בקיבוץ. אני יודעת שהייתה ציפייה, שהייתה התעניינות. שאלו מה קורה עם זה ובעיניי, זה מעיד על כך שיש פה צמא להידברות, שיש פה צורך של האנשים בעבודה על הקהילתיות ועל הזהות של הקיבוץ. זה גם עלה בשיחות של הצוות: כקיבוץ וכקהילה, אנו נמצאים בצומת, במשבר זהות והמשימה הקהילתית העומדת לפתחנו היא לבנות את עצמנו כקהילה –זהותנו, מהותנו, תרבותנו כקהילה. העובדה שרבים רצו להגיע למעגלי השיח מעידה על כך שהציבור מבין את זה ומעוניין ביצירת תקשורת בין האנשים".

ההתגייסות והרצון להשתתף במעגלי השיח היו בעוד מקומות?

"בהחלט ראיתי את זה בעוד מקומות. אני חושבת שהתהליך הזה פָּתַח פֶּתַח גם לאנשים שלא נבחרו לצוות להיות מעורבים, כאלה שלא היו מעורבים בדברים מהסוג הזה בקיבוץ. היה בתהליך משהו שאפשר את ההזדמנות, בהצטרפות של אנשים לצוות ההסברה של התהליך, לצוות המנחים במעגלי השיח. אנשים שאולי רק חיכו שיפנו אליהם והם רוב הזמן מתחת לרדאר בהקשרים האלה והם נענו לזה בשמחה. אני אפילו רואה קשר בין זה לבין העובדה שרבים הגישו מועמדות להיות חברי מועצה בהצבעה האחרונה. כלומר, נוצרה דינאמיקה של הירתמות, של השתתפות, של נראוּת בתוך הקהילה, גם לאלו שלא תמיד לקחו חלק בדברים האלה. זה השתקף בעיניי גם בהרכב הצוות שהיו בו נציגים מקבוצות, חברים ותיקים, חברים חדשים ובונים בשכונה ג'".

צילום: עדנה ארזי

איך תסכמי?

"אני מתייחסת לזה בשלוש רמות: הצוות והבנייה שלו על בסיס בחירה מעניינת שהייתה פתוחה. אולי יש כאן מקום לחשוב על הצוות כמי שיש לו מנדט רחב, שהבחירה בהרכב הזה מהווה אמירה. ברמה שנייה, אנשי 'המעגל השני', אלה שגייסנו כאילו באופן טכני לקחת חלק בתהליך, לא במסגרת הצוות עצמו, שרבים מהם לא היו בעיניי מובנים מאליהם בהקשר של ההתגייסות וההשתתפות ובכל זאת נרתמו לתהליך. ברמה השלישית, הירתמות הציבור. שלוש הרמות קשורות זו בזו ויצרו משהו רחב.

התקווה שלי היא שגם אם מעגלי השיח לא יצאו בסופו של דבר לפועל, זה לא הוציא את הרוח מהמפרשים. אני מאמינה שאם וכאשר נרצה לעשות תהליכים קהילתיים בעתיד, נוכל ללמוד מהתהליך שהיה כאן, למנף את הדברים הטובים מאוד שהוא הביא לתובנות שיהיו רלוונטיות להמשך הדרך. אני מרגישה שעל אף שבהרבה מובנים הסיכויים היו נגדנו – השיח הבוער שממנו הכל התחיל, הקורונה שקטעה את רצף העבודה – היה חשוב מאוד שעשינו את התהליך והוא אפשר לנו להבין שגבעת חיים איחוד רוצה איחוי ורוצה חיבור אמיתי".