בגיל 14, כילד חוץ חדש בקבוצת "ניצן" בגבעת חיים איחוד, הייתי פתוח לספוג רשמים חדשים ודוּדוּ אהרון הוא זה שהשאיר אצלי חותם עמוק כבר בתקופת הסתגלות זו. נער פתוח, חם ורגיש לסובבים אותו, לחלוטין בלי שטיקים – נטו דודו.

בלטו אצל דודו תחושת אחריות מדהימה וכן חדוות יצירה. הוא היה מגויס טוטלית לקבוצה, למשק בית-הספר, לקיבוץ ובסוף גם למדינה. ממש מעגלים קונצנטריים של נאמנות ואחריות. כל פעולה שדודו לקח על עצמו, נעשתה בשמחה ובהתלהבות, בדייקנות ובשלמות.

בזכרוני אני רואה אותו לוקח פיקוד כעגלון של ג'יג'י, החמור של משק בית-הספר. כנער מתבגר, דודו היה נמוך קומה, בלי ספק הנמוך בקבוצת "ניצן", אך זה לא הזיז לו וגם לא לסובבים אותו – גודל אישיותו הוא שבלט.

הצילום שהתגלגל אליי בימים האחרונים ובו דודו עוזר לאליהו, העוזר של זיגי, בבניית מדרגות בגינה, משקף את דודו בשלמות: עוזר היכן שאפילו לא התבקש, פועל בהתלהבות ולא מוותר על שלמות.

התובנה להיות ראשון תחת האלונקה הוטבעה כה עמוק אצל דודו, שזה ברור כשמש בצהרי היום שהוא פגש את סופו עם פצוע על הכתף.