משפחת לס

פגשתי את גור לס על הפוך של בוקר בקפה של עזרי והאמת שהיה כיף, לא רק בזכות השמש והקפה, אלא גם בגלל שכיף לראיין איש צעיר שעוד לא יודע בדיוק מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול.

גור בן 23, בנם הצעיר של נויה ועוזי לס, אח של סער, זיו ורעות. השתחרר לפני שמונה חודשים מהצבא כתומך לחימה בסיירת מטכ"ל (לפני שנפצע ועבר ליחידה היה גם בסיירת גולני). עכשיו הוא גר בקיבוץ, עובד כמדריך בפנימיית "טוקאייר" בקיבוץ בחן ומתכנן מה הלאה.

ספר קצת על הפנימייה ועל תפקידך כמדריך

"לפני שהשתחררתי סימנתי לעצמי כמטרה לתת שנה בהדרכה בפנימייה. בשנת שירות לפני הצבא הייתי בפנימיית "נווה אייל" בבוסתן הגליל המיועדת לנוער פוסט-אשפוזי, נהניתי שם מאוד ורציתי לחזור לזה. אמא שלי הכירה את סגן המנהל של פנימיית 'טוקאייר' ודרכו הגעתי לראיון. זו פנימייה טיפולית ובה כ-80 חניכים בגילאי 9-18, המחולקים לביתנים של 12חניכים. רובם הוצאו מהבית בצווי בית משפט בשל מצבי סיכון גבוה ויש שני ביתנים של נוער פוסט-אישפוזי. רוב הילדים עד גיל 14 לומדים בבית-הספר 'טוקאייר' לחינוך מיוחד הפועל ממש בצמוד לשער הפנימייה והאחרים משולבים בבתי-ספר לחינוך מיוחד או חינוך רגיל באזור כמו 'שפרירים' או 'מעיין-שחר'.

אני עובד עם ילדים בגילאי  9-12. העבודה במשמרות, מהצהריים כשהחניכים חוזרים מבתי-הספר ועד הלילה כשבכל ביתן יש צוות המורכב מעובדת סוציאלית, רכז/ת, מדריך ומדריכה ושני צעירים בשנת שירות.

כמדריך אני אחראי על סדר היום של החניכים ואנחנו מלמדים אותם הרגלים בסיסיים שאין להם בבית. במסגרת הדרכות הצוות עם העו"ס אנחנו מקבלים הכוונה טיפולית והתנהגותית לגבי מה צריך כל ילד. העו"ס בקשר עם ההורים ועם הרווחה באזור המגורים של הילד והיא יכולה להוסיף מידע לגבי הטיפול בילד. יש לנו קשר טוב כצוות וזה חשוב מאוד".

מה מאפיין את הילדים בפנימייה?

"אלו ילדים שחוו חוויות חיים קשות מאוד, כמו גירושין בקונפליקט גבוה בין ההורים שהפכו את הילד לכלי מלחמה ביניהם, ילדים להורים מזניחים ולא מתפקדים שחוו התעללות רגשית ו/או פיזית קשה מאוד. החסך הרגשי של החניכים גדול מאוד ולמרות הפגיעות שחוו, הם תמיד ירצו לחזור הביתה, כך שלא פעם התחושה היא שכל מה שנותנים להם בפנימייה חסר ערך מבחינתם.

גור עם חניך

באופן אישי אני חושב שילד צריך לגדול בחיק משפחתו. כשמתייעצים איתנו אם ילד יכול לצאת הביתה בחופשה והבית מאפשר זאת, נעשה הכל כדי שהוא יצא. יש ילדים בודדים שלא יוצאים לחופשות כי ההורים לא מתפקדים ויש לי חניך שלא יצא הביתה כבר חמש שנים. יש לו משפחה מארחת באזור אבל הוא עדיין נמצא זמן רב בפנימייה. הוא ואני קשורים מאוד והזמנתי אותו בחופש פסח למסעדה יחד עם החברה שלי, שיהיה לו קצת 'גוד-טיים' ושבירת שגרה. אלו דברים שהוא לא מכיר ביומיום שלו בפנימייה".

מה האתגרים עבורך כמדריך?

"גדלתי בבית עם הורים נפלאים, אז לא חוויתי שום דבר מהחוויות הקשות שהחניכים שלי חוו. אני נותן להם את הכי טוב שאני יכול, אהבה רבה אבל גם גבולות רבים. אלו ילדים שצריכים גבולות ברורים מאוד וברגע שהם מיטשטשים, הם מנצלים זאת לרעה. יש רגעים שאני חושב בסיטואציה מסוימת שאם זה היה הילד שלי הייתי מסכים לו, אבל מבין שלחניך הזה אני צריך להגיד לא. יש קונפליקטים רבים ואנחנו גם עושים טעויות. כל יום לומדים מהטעויות של אתמול ואני יודע גם להתנצל בפני החניכים ולומר שטעיתי.

לא פשוט לבנות אמון עם החניכים, במיוחד שבכל שנה מתחלפים המדריכים. פנימיות רווחה הפכו לעסק רווחי מאוד ועל ילד פוסט-אשפוזי המדינה משלמת לפנימייה 15,000 ₪ לחודש. למרות זאת המשכורות נמוכות מאוד ולכן התחלופה גבוהה, אבל אני לא הגעתי לפנימייה כדי להתקדם, באתי לתת שנה בעבודה תובענית מאוד שהיא בעיני עבודת קודש.

כל הצוות החינוכי/טיפולי עושה עבודה כל כך חשובה והמשכורות הן פשוט ברצפה, אין הערכה לתפקידים האלו וזה פשוט מחדל בעיני שכך זה מתנהל. יש מדינות בהן זה מתנהל אחרת. יש לי חבר בדנמרק שמספר על תחום החינוך שם שמתוגמל כמו שצריך, כי הם רואים בזה שליחות. לחלק מהמדריכים אצלנו אין עזרה כלכלית מהבית והם שקועים במינוסים בבנק. יוצא שהפנימייה מעסיקה אנשים קשי יום כדי לעזור לחניכים קשי יום וזה אבסורד. זה גורם לכך שכל שנה החניכים חווים נטישה מחדש. יש חניכים שקשורים אלי מאוד ואני יודע שבסוף השנה כשאעזוב, אשבור להם את הלב. לכן הם מפתחים שכבת הגנה שעוזרת להם כביכול "לשכוח" ולהמשיך הלאה. חניך אחד אמר לי פעם: 'עברתי כבר מאה מדריכים כמוכם, כמה אני יכול כבר להתחבר ולהיפתח אליכם?' למרות הקושי אני מצליח לעשות את ההפרדה בין העבודה לבין החיים האישיים שלי. החניכים תמיד בלב שלי אבל כשאני יוצא מהשער של הפנימייה, אני לא נותן לעבודה, עם כל כמה שהיא שואבת, להשפיע על החיים שלי".

משפחת לס

איך אתה רואה את העתיד של החניכים שלך?

"זאת שאלת השאלות. הכל תלוי בבגרות של הילד, עד כמה הוא יבין שהפנימייה היא מקום שיכול לתת לו כלים לעשות שינוי ולקחת את החיים שלו לכיוון אחר ושונה מזה של ההורים או האחים שלו. לצערי, רוב החניכים לא מצליחים לעשות את זה, אלו שמצליחים הם יוצאי דופן, אבל זו השאיפה".

מה התכניות שלך הלאה?

"במקביל לעבודה אני מעורב במיזם חברתי שנקרא 'פוליטיקה למתחילים' (מוזמנים לעקוב כי אולי תיכף שוב בחירות). זה הוקם מתוך חוסר ידע והבנה שלי לגבי מה שקורה היום במפה הפוליטית ובלבול בנוגע למי להצביע.

הבנתי שיש המון צעירים מבולבלים כמוני שרוצים 'רק לא ביבי'  אבל לא יודעים למי להצביע כי לא מבינים מספיק מה קורה. התחברתי עם חבר טוב מהאזור שמעורב מאוד פוליטית וכותב טוב. צירפנו עוד שני חברים ואחרי שנזרקו כל מיני רעיונות, כמו הפקת סרטים קצרים ודיבייטים במקומות ציבוריים, החלטנו ללכת על עמוד פייסבוק ואינסטגרם. היה לי חשוב שאמנם לא נהיה ניטרליים כי ניטרלי זה משעמם, אבל שנציג דעות שונות מכל הקשת הפוליטית מבלי להתלהם, אחרת זה יהיה עוד עמוד של חבורת אליטיסטים.

אנחנו מציגים גם מידע על מושגים פוליטיים כמו אחוז חסימה, הסכם עודפים וכו'. מארבעה אנשים גדלנו ל-15 ויש בעמוד כותבים מסורים עם דעות פוליטיות שונות מעפולה, ירושלים ועוד. ההנחה שלנו היא שפוליטיקה תמיד נמצאת פה וצריך שצעירים יבינו אותה. עכשיו אנחנו נחים קצת אחרי הבחירות ואני מקווה שיהיה לנו כח להמשיך.

אני מתכנן ללמוד באוניברסיטה אבל עוד לא החלטתי מה, אולי מנהל עסקים ויזמות, או אפילו ארכיטקטורה. אחותי רעות היא עובדת סוציאלית מסורה לחוק נוער ומנסה לשכנע אותי ללכת ללמוד עבודה סוציאלית, אבל אין מצב. בינתיים אני מתכנן לשפר קצת בגרויות.

אני עוד לא יודע איפה אגור בהמשך. אני רוצה מאוד לנסות את החיים בחוץ אבל אני גם מאמין מאוד בחיים בקיבוץ בגרסה של היום, לאחר ההפרטה. הייתה לי ילדות מדהימה פה ויש כאן אנשים נפלאים.

אני קצת מתוסכל מהיחס לצעירים בקיבוץ ולפי מה שאני שומע מהאחים שלי, זה לא כמו שהיה פעם. למשל – לא מאשרים לנו לעשות פה מסיבות גדולות. רצינו להפעיל מחדש את הפאב ולא אישרו לנו. למה במאוחד זה פועל וזה לא מפריע להם שמגיעים אנשים מבחוץ? יש לי פה חברים טובים ולכולנו זה ממש מפריע. היינו רוצים שתאשרו לנו לעשות מסיבה של הצעירים, תראו שלא יקרה כלום וזה יעבור סבבה".