בגיל 80 הוא כבר ראה הכל ועשה הכל בקיבוץ, עבר בכל התפקידים הניהוליים וסייע במשך שנים רבות לעצב את גבעת חיים איחוד כפי שהיא כיום. אבל עכשיו ברוך גשן מודאג מהעתיד, הקרוב וגם הרחוק יותר

צילום: יניב אופיר

בבוקר שישי השמשי של היום הראשון של 2021, אנחנו יושבים על המרפסת של משפחת גשן, השכנים הנצחיים של ההורים שלי. "תשמע", הוא אומר לי. "היום אני כבר יושב מהצד, אבל אני רוצה להציג בפניך מה צריך להיות, לדעתי, על סדר היום של ההנהלה".

השאלה המרכזית והחשובה ביותר, הוא אומר, היא השאלה איך לשמור על איכות החיים הגבוהה בישוב . "התשובה נעוצה בקהילה התומכת. מוקצים כאן משאבים רבים מאוד לגיל השלישי, לא רק בבריאות, אלא בשטחים רבים נוספים. כמו כן, יש פה השקעה אדירה בחינוך – יותר סייעות מהמקובל, המרכזונים גדולים פי כמה ממה שנהוג בחוץ, פעילויות חינוך רבות וכל זה עולה כסף. הרבה כסף. כך גם נושא התרבות המסובסד רובו ככולו מתקציב הקהילה".

גם נושא הדיור נהנה מתמיכת הקהילה. "קח לדוגמה את דירות החיילים. צריך לזכור שהם לא משלמים שכ"ד והכסף הזה בא מסבסוד של הקהילה. יש בנייה למשפחות צעירות, כשמצרפים דירות חיילים לדירות משפחתיות, יש בנייה בנעורים וכמובן שלכל מהלך כזה, יש השקעה מקבילה וגדולה בתשתיות – כל זה מסובסד בידי הקהילה, שבלי קשר לנושא המגורים משקיעה הון בתשתיות על-מנת להתאים אותן להתפתחויות בקיבוץ. אנחנו מקבלים אמנם כסף מהמועצה, אבל ההשקעה כאן היא פי כמה וכמה מהכסף הזה".

ויש תחום נוסף בו מושקע ממון רב. "יש כאן רשת תמיכה בשלוש רמות", מסביר ברוך. "רשת בטחון, למשל לאנשים שפוטרו עוד לפני הפנסיה, יש כאלו עם פנסיה נמוכה שמקבלים השלמה מהקיבוץ ויש כאן גם קרן לעזרה הדדית אותה אני מרכז. השנה חילקנו סכום גבוה מאוד במסגרת זו".

וכל זה, חבריי, עולה הרבה מאוד כסף. "אני מעריך כי מה שצריך הקיבוץ, כדי להחזיק את אותה איכות חיים, הוא משהו בסדר גודל  של 5-7 מיליוני שקלים בשנה וצריך לזכור שכרגע המקורות עליהם נשען הקיבוץ הם חקלאות והשכרת נכסים. וזהו. מהמקורות הללו סגרנו חובות עבר, אבל חובה להדגיש – המקורות הללו לא יספיקו בעתיד, משום שהצרכים גדלים, האוכלוסייה גדלה, החיים הופכים יקרים יותר אבל ההכנסות נשארות אותו הדבר ולעיתים גם יורדות".

צילום: יניב אופיר

ברוך מביא כדוגמה את בית-ספר "שפרירים". "'שפרירים' עוזבים בקרוב את הקיבוץ ובמקום שפרירים א' אמורה לקום מתישהו שכונה ד'. זה אובדן של מאות אלפי שקלים שנכנסו כל שנה לקופת הקיבוץ".

אפילו אני, שהחלטתי עצמאית להפסיק ללמוד חשבון בכיתה ב' בשנת 1974, מבין שהולך להיווצר פער בין הכנסות להוצאות, אבל כמו חברים נוספים ברוך יודע שיש פתרון, שכמו כל הפתרונות הטובים, עולה כסף. והרבה.

"יש ברשותו של הקיבוץ פוטנציאל ענק. יש לנו אזור מאושר בתב"ע כאזור עסקי המשתרע על 50 דונמים בו ניתן לפתוח חנויות, עסקים ואפילו תעשייה קלה. מדובר באזור צפונית למרכז המסחרי הנוכחי, המגיע עד למבנה הנגרייה הישנה. כדי לממש את התוכנית יש צורך בסכום המוערך ב-50 מיליוני שקלים וכדי לבנות, יש צורך בעוד 200 מיליוני שקלים".

אני תוהה בקול רם האם יש כאן מספיק שאר רוח, יכולת, תעוזה, נכונות וראייה למרחוק, על-מנת לשים את רבע מיליארד השקלים הללו. ברוך תוהה גם.

"כדי להניע תוכנית כזו, יש כאן צורך במנהל עסקי ברמה אחרת שיעבוד בזה 24/7", הוא קובע. "מנהל עסקי שיעמוד בראש צוות שזה יהיה כל עיסוקו. כמו כן, הקיבוץ צריך שותף עסקי או שותף אסטרטגי לצורך הפרויקט הזה. אני חייב לומר שאם לא נניע תוכנית כזו, נאחר את הרכבת. כדי לשמור על הקיים ולפתח את העתיד, צריך לחשוב בצורה אחרת. אני אומר שאם לא נפעל כך, הרי שבעוד כשלוש-ארבע שנים, איכות החיים הציבורית של הקהילה  תתחיל לרדת, משום שהמקורות לא יוכלו לספק את הצרכים".

"תגיד", אני שואל. "מבינים פה את הצורך והדחיפות?". ברוך שוקל מילים. "אני חושב שרבים מבינים את הנושא, אבל אני מתרשם שהקצב של התובנות ובעקבותיהן הפעולות הננקטות, אינו מהיר מספיק", הוא אומר.

וחוץ מזה, ישנן סוגיות נוספות. למשל – התשתיות. "יש כאן בעיה של בנייה פראית", מדגיש ברוך. "לא יעזור, אסור לך לפצל דירה, או להוסיף קומה ללא היתר בנייה. אם אתה עושה כך, הרי שלפי חוקי מדינת ישראל, אתה עבריין. אבל בגלל שהדירות לא משויכות, מי שנושא בנטל האשמה היא ההנהלה. אבל מעבר לכך, התשתיות בקיבוץ לא עומדות בנטל תוספות הבנייה הפראית והדיירים – ביוב, חשמל, מים, חניות, כל אלו סובלים מהיעדר התאמה בין בנייה לחוסר תכנון".

צילום: יניב אופיר

הלאה. "לכל יישוב בישראל יש וועד מקומי הכפוף למשרד הפנים בחסות המועצה האזורית ובישוב שיתופי בו יש יותר מ-30 אחוזים תושבי חוץ, כלומר כאלה שאינם חברים – חובה לשתף אותם בוועד. בנושא זה, אני רוצה רק לספר את סיפורו של קיבוץ דגניה ב', שם יש אוכלוסייה גדולה שהגיעה מטבריה והסביבה וכתוצאה מהלחץ שהפעילו מתוקף חברותם בוועד – יש חלק שלם של הקיבוץ, בו אסור לנסוע בשבת. אני אומר את זה כי חייבים להקפיד בעת קליטה, שאנשים שבאים לגור פה, מבינים את האופי ואת המשמעות של מגורים בקיבוץ".

בשלב מסוים הוא נזכר שאייל ניסן הקים פה צוות שתפקידו היה לבדוק איך ייראה הקיבוץ בשנת 2030. "כיום, אני לא יודע מה קורה עם הצוות הזה. הוא קיים? הוא עובד? לא שמעתי בשנים האחרונות על תכנון של עשור קדימה או חזון לעשור הבא. חייבים לעורר את זה מחדש כי הקיבוץ מזדקן ואם לא נחליט ונדע מה לעשות, מצבנו יהיה רע. לדוגמה, העיסוק בשכונה ג' מחטיא את המטרה, כי שכונה ג' היא פקק העוצר את שכונות ד'-ה'. חייבים להוציא את הפקק הזה על-מנת לגמור את התב"ע של הקיבוץ הכוללת 550 נחלות ולקבע אותן אל מול רשויות המדינה. יש לעשות כל מאמץ על-מנת שבעתיד תישמר לנו הזכות לבנות ללא חובת מכרז".

אני אומר לו שיזרוק כמה מילים טובות לסיום הראיון. "אנחנו חיים במקום הטוב ביותר בארץ", הוא פוסק. "בתים צמודי קרקע, השטחים מסביב לקיבוץ  מוגדרים בתא"מ כ'ריאה ירוקה', עמק חפר מוקף  בנתיבי תחבורה עכשוויים ועתידיים וכל זאת כשאנחנו 'הרחק מההמון הסואן'. אבל חייבים לפעול באינטנסיביות כבר אתמול, על-מנת לשמר את המצב הזה".