צילום: אלדד ורדי

צילום: אלדד ורדי

אני ילדה של חורף. נולדתי בחורף, הביאו לאמא שלי תותים לבית היולדות ובאופן כללי אני עורגת כל חיי למקומות קרירים ומרגישה כנטע זר בקיץ ההולך ומתארך במחוזותינו. יש לו מיליון סימנים ברורים וחשוב לי לדבר עליהם.

שלוליות
מעצבן אותי ששיפרו כל כך את הניקוז וכעת הן אינן גדולות כפי שזכרתי. אחרי שסיפרתי לילדיי אגדה על אגמים מופלאים, הלכנו כל המשפחה באזור פינת החי ולכיוון ביתה של סוזן לברון. היו גדולות, לא מספיק ענקיות. מעצבן.

עשבים
מצוינים. כמו בילדות. צבועים ירוק עז מאד, מגוון רחב של סוגים שבשנות הריסוס נעלמו מהעין והאדמה, חמציצים, חוביזה, בני בלי שם שהיו אורחים קבועים באדמתנו ומשמשים מזון ומחבוא לשבלולים הענקיים והחומים. בבוקר, כשהם רטובים ממטר לילי ומפיצים את ריחם החריף, אני נושמת עמוק ובבת אחת אני בממלכת טיר נא נוג הקסומה והאגדית.

ואגב נשימה,
ריח
כמעט בכל בוקר האוויר קר וצלול כל כך, עד שנדמה שהוא זורם הישר מהנחיריים אל מערות האף, מתפזר למעלה אל המוח והעיניים ויורד עד לבטן. בערב בדרך כלל כבר מסריח מקמינים.

צילום: שלמה כהן

צילום: שלמה כהן

מרק
בילדותי זה הרגיש כמו המאכל המיותר בעולם. סתם מים חמים בלי לעיסות, אוכל איטי ללא תמורה מהירה. מאז בגרתי, פיתחתי סבלנות וטעמתי טום יאם וחרירה ובכל שבוע מכינה אחד עשיר ומשביע. מתכון בקצה העלון.

חושך
בילדותי ובנעוריי היה החושך המוקדם מדכא אותי מאוד, בעיקר כשהייתי מחוץ לקיבוץ ובייחוד בבסיסי צבא. היום, לא תשכנעו אותי שיש משהו שלילי בחושך המוקדם. אני מתה עליו! אולי בגלל שכמעט בכל יום אני נמצאת בקיבוץ כשהוא יורד… הוא נותן גושפנקא לרצון להתכנס פנימה, לשהות תחת גג יציב וקירות עבים, בחברת אהובים. הוא מכניס אותי הביתה.

צילום: רקפת מוהר

צילום: רקפת מוהר

פטריות
אני מודעת למירוץ ואפילו לתחרות בין המלקטים הרבים, לסודות השמורים של מיקומים ושעות הטובות לליקוט, של הריגוש בסכנה מפני הרעילות. בינינו, תעזבו אותי מזה, אני קונה אצל תניה זוג סלסלות בשני צבעים ומכינה מרק או פשטידה הכי טעימים בעולם.

תפוזים
איך זה יכול להיות שלפרי הכי חורפי, יש טעם של שמש?

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896