יותם רז היה באבו-דאבי וחזר כדי לספר. מתברר שבאיחוד האמירויות במפרץ הפרסי, על מפתנה של איראן, מחכה מקום שישראלים כנראה ירגישו בו טוב והפוטנציאל העסקי כבר הולך ומתממש

מי היה מאמין שטיסה לאיחוד האמירויות תהפוך למשהו שעושים כחלק מהעבודה. "אני עובד בחברת LR העוסקת במיזמים בתחומי החקלאות, אנרגיה, תשתיות, רפואה וגם תקשורת. טסנו במטוס של החברה לאבו-דאבי לצורך הרחבת שיתוף הפעולה העסקי", מספר יותם.

החברה בוחנת מספר שיתופי פעולה באבו-דאבי. "אחד הנושאים המרכזיים הוא 'פוד-סקיוריטי', כלומר להבטיח שבכל עת לא ייווצר מחסור במזון, בין אם על-ידי הבטחת מלאי מספיק במחסנים או גידול עצמי. צריך לזכור שמדובר במדינה מדברית, יש מחסור במים ויש בסביבות 50 מעלות בקיץ, כך שקשה לטפח שם חקלאות עניפה. הישראלים, שמגיעים מאזור דומה, מאקלים קרוב, קרובים יותר מנטלית לבעיות אלה ומביאים טכנולוגיה מתקדמת, מסוגלים לתת פתרונות".

הוא מספר שהיחסים בין המדינות לא החלו רק לאחרונה, עם חתימת ההסכם ביניהן. "אנחנו, למשל, מעורבים בפרוייקט שהחל לפני ארבע שנים וגם חברות ישראליות אחרות כבר נמצאות באמירויות לא מאתמול. יש שם הערכה גדולה לישראל, הערכה שנבנתה על בסיס היחסים הללו וכעת, לאחר החתימה, מתפתח מירוץ בשני הצדדים, מי ימצא את השותף הבכיר בתחומו. אנחנו בשת"פ אסטרטגי עם כמה חברות בתחומי חקלאות ותעשיית המזון, כשהדגש הוא על הקמת עסקים הנשענים על טכנולוגיה ישראלית, כולל מנהלים ישראלים שיישבו שם".

מתברר שיותם יסודי ואני מקבל סקירה על ההיסטוריה של האמירויות. "יש שבע אמירויות, שלכולן מידה מסויימת של אוטונומיה, אך הן כפופות לאמיר של אבו-דאבי. במאה ה-19 רבים שם עסקו בפיראטיות עד שהבריטים חיסלו את הענף, לאחר מכן עברו לדליית פנינים, עד שהיפנים המציאו את הפנינים המלאכותיות וחיסלו את הענף ואז הגיע הנפט. אבו-דאבי היא מרכז השלטון ודובאי היא יותר מסחר ובילויים, קצת כמו ההבדל בין ירושלים לתל אביב".

אז אם גם אתם מתכוונים לבקר שם, יותם מרחיב: "האוכלוסייה מתחלקת לשלוש קבוצות עיקריות. הראשונה היא משפחת המלוכה המרכזת בידיה את רוב הכוח והעושר ושולטת בכלכלת האמירויות. מהפירורים שנותרים נהנים האזרחים והקבוצה השלישית הם תושבים, ברובם המכריע זרים, שחציים הם הודים והם תמיד עובדים בשביל מישהו. האזרחים מקבלים מהמדינה בית, לימודים ושירותי בריאות – הכל בחינם. התושבים מקבלים את אותה החבילה, אבל מהמעסיק שלהם ולא מהמדינה".

ואיך היחס לישראלים? "יש תחושה נעימה", הוא קובע. "לא מסתכלים עליך בצורה מוזרה, אין בעייה לדבר עברית ברחוב ולא מרגישים פחד. יש אפילו מקומות שהחלו להציע אוכל כשר לקראת 'הפלישה הישראלית' שנקווה שלא תקלקל להם את הרושם. פגשתי אנשים נחמדים, גאים במדינתם ורוצים לקדם אותה על-ידי תכניות אסטרטגיות סדורות. אותנו קיבלה, למשל, השרה לחקלאות, חמושה באנגלית אוקספורדית מרשימה, מה שמייד העלה לי את המחשבה העצובה והבלתי נמנעת על מה שיש לנו – מירי רגב".

כנראה שהחיים נוחים שם. "לאזרחים אין שום דאגות כלכליות ומה שיותר מעסיק אותם הן דאגות פוליטיות ובטחוניות הקשורות למיקומם בסמוך לאיראן וכמו אצלנו, יש שירות חובה של שלוש שנים ומילואים עד גיל 50, כולל העשירים ביותר. הממשל משתדל שלא לחלק כסף לאזרחים, אלא לשפר את איכות החיים כדי שירצו לחיות שם. הם מחפשים מנועי צמיחה אחרים מחוץ לנפט, מביאים לשם סניפים של האוניברסיטאות המובילות בעולם וברחובות יש אנשי בטחון, אבל לא כאלה שאתה מבחין בהם".

למרות שמדובר במדבר לכל דבר ועניין, יותם מספר שרואים הרבה ירוק. "יש מקומות ששותלים שיחים, רק כדי שהשטח ייראה ירוק, אבל בערים יש גינון יוצא דופן. צריך לזכור שעם כל התחושה הטובה, מדובר במקום בעל משטר טוטליטרי. אסור להוציא מילה רעה על השליט, השלטון והמדינה וגם כל הקרקעות במדינה נמצאות בבעלותו של האמיר, שרשאי להחליט מה ואיך לעשות איתן. יש פיקוח על האינטרנט, לא כל האפליקציות והאתרים עובדים שם ויש צנזורה ממוחשבת". הוא אומר שהאמירתים חוסנו מקורונה בחיסון סיני שאיחוד האמירויות מימנה.

"עוד כחודש הם יבואו אלינו לביקור גומלין", הוא מסכם. "רבים שם מתעניינים בביקורים בישראל ואם מסתכלים על זה אחורה, הרי שמעולם לא היינו אויבים ישירים, כך שסביר שהקשר ילך ויעמיק".