המדור הנודד של דרישת שלום מרחבי הגלובוס, נוחת הפעם בדאון-טאון דאלאס, כדי לשמוע מה שלומו של זהר שמיר, הבן של אברהמל'ה ורביבה

בנובמבר 1994 עזבתי את גבעת חיים ויצאתי לטיול בדרום אמריקה. התכנית המקורית שלי הייתה לחזור לארץ אחרי הטיול ולהיכנס למסלול הרגיל של לימודים, עבודה וכו'.

אחרי הטיול בדרום אמריקה החלטנו, חבר ואני, לעצור בלוס אנג'לס, לעבוד קצת ואז ״נראה מה יהיה״.

גרתי מספר חודשים בלוס אנג'לס שם עבדתי בעבודות מזדמנות כגון ניקוי שטיחים, מובינג ואבטחה. די מהר הבנתי שזה לא מה שאני מחפש והחלטתי לחזור לארץ, אבל לפני כן קפצתי לבקר אצל הדוד יקי בדאלאס.

יקי הוא אח של אבא שהגיע לטקסס בשנות ה-70 ואחרי לימודים באוניברסיטת אל-פאסו, פתח עסק קטן של יהלומים ותכשיטים. הביקור הקצר אצלו הלך והתמשך, לאחר שהסתבר שגם לי וגם ליקי לא בוער שאחזור לארץ, כך שהתחלתי לעבוד איתו ועם אשתו בחנות. במשך הזמן העסק גדל, למדתי את העבודה – להעריך יהלומים ולעבוד עם לקוחות – ואת ההתנהלות במסגרתה.

ענף היהלומים בדאלאס מפותח ודומיננטי, כמו ברבות מהערים הגדולות בארה"ב. אנחנו ממוקמים ב-World Trade Center של דאלאס ומספקים יהלומים לחנויות וקליינטים פרטיים בטקסס וגם במדינות השכנות.

את שרלין, אשתי, הכרתי בדאלאס. במקור היא מווייטנאם ואנו הורים למאיה (15) ויונתן (12). חוץ מאנגלית, הם מדברים גם עברית טובה למדי וקצת וייטנאמית, הולכים לבי"ס יהודי (פרטי) ואנחנו מנסים לשמור על היהדות ועל זיקה לישראל.

דאלאס היא אחד המטרופולינים הזוכים לצמיחה המהירה ביותר בארה"ב. מזג-האוויר הנוח ומערכת המיסוי הידידותית מושכים חברות ענק להתמקם כאן והחיים פה נוחים יחסית, העיר גדולה ופרוסה על שטח עצום, הפקקים לא נוראים ואין בעיות חניה.

הקהילה היהודית גדולה למדי וישראלים יש בשפע, בעיקר בענף בו אנחנו עוסקים. חלק משמעותי מהיומיום שלנו נעשה בעברית ואפילו עם קיבוצניקים.

געגועים? ברור שיש. אני בקשר יומיומי עם המשפחה וחברים מהילדות, מהצבא וכאלו שאספתי במהלך הדרך, כך שלמרות המרחק הפיזי, אני עדיין מרגיש קרוב.