כשהגעתי למגל, אי שם במחצית שנות ה-60 של המאה הקודמת, פגשתי לראשונה את השם גבעת­‑חיים. כל דבר בקיבוץ עשו כמו בגבעת‑חיים. ואם לא ידעו איך לעשות, שאלו את יגאל בר‑שלום. בדיר, שם עבדתי היה ארון שעליו מישהו מרח בצבע אדום: יוני. כששאלתי מי זה יוני? התשובה הייתה כמובן, יוני מגבעת‑חיים.

אחר כך נולדו לי ילדי ונחשפתי לצמד מילים חדש: טסט‑ידיים ואמי הורביץ. ארבעת ילדי למדו במשג"ב וכמובן שביליתי הרבה בבית הספר, שיחות הורים, מסיבות, טיולים ועוד ועוד. תמיד תמיד גבעת‑חיים.

כשסיימתי את הקדנציה הראשונה שלי בגרנות, ורציתי ללמוד הנהלת חשבונות קיבוצית, שלחו אותי לסולל. אוי, סליחה. זה לא גבעת‑חיים, זה המאוחד. ואחר כך כשרציתי לראות איך עובדת תוכנת 'תיק', שוב, שלחו אותי לגבעת‑חיים ללביאה.

ניתן להבין את הציפיה המהולה בחרדת מה לפני שנגשתי לראיון עבודה עם אבי פרנקל. רוב השיחה נסבה, איך לא, על אופני שטח, מוסיקה קלאסית והאופרה לה צ'רנטולה של רוסיני. בקטע של עבודה אבי הסביר לי שתמחירן בגבעת‑חיים, זה גם לעסוק בקלט יומיומי. בדיעבד כמה שצדק.

כאמור לא ידעתי בפני מה, ובעיקר בפני מי אני עומד. התחלתי את עבודתי בחפיפה קצרה של 2 חצאי ימים. ו…. קדימה לעבודה. תוך מספר ימים הובהר לי שאני עובד בקיבוץ של אנשים שאכפת להם, שהקיבוץ יקר להם, גם אם עבר שינויים שבקיצור נקרא להם הפרטה. אנשים המוכנים לשבת ערבים שלמים ולדון באורחות החיים היומיומית שלהם. אנשים שהשכילו להבין שאם רוצים לשמור על הקיים, להמשיך ולפתח את המקום, צריך לקלוט בצורה זו אחרת את הבנים וגם אם לא כפי שהיה נהוג שנים אחורה.

מבלי לפגוע באף אחד, ירשתי 'תמחיר' מאוד מאוד בסיסי, ואני מקווה שקידמתי אותו ולו במעט, משך שלוש שנות עבודתי. עיקר עבודתי התמחירית התחילה כשדודיק סיים את תפקידו ואייל נכנס לתפקיד. בלי רחמנות, ואיל, תסלח לי, גם בלי הבנה לפעמים אייל התחיל לירות בכל הכיוונים, חיובים פנימיים, ריטיינר בין הענפים, הפרדה בין הקהילה ובין המערכת המוניציפלית ועוד ועוד. לנגד עיניו עמדו תמיד טובת הקיבוץ והמטרה לבנות מערכת תקציבית הניתנת לשליטה ובקרה, ובעיקר ריאלית.

תתפלאו אולי לשמוע, אבל חלק גדול מעבודתי לא היה קשור בכלל לתמחיר. כל נושא היזמויות וההתחשבנות בגינה, ובעיקר הקלט הרב, הם הנהלת חשבונות פרופר. אבל למי היה אכפת.

אני מודה, היה לי קשה לפעמים לשכוח שאני לא חבר גבעת‑חיים, אלא שכיר, וזאת בעיקר כשעמדתי מול חברים מהשורה. השתדלתי לפעול ולהגיב כשטובת החבר ורווחתו עמדו מול עיני, ולא תמיד הנוהג וההחלטות. על גישתי זאת ננזפתי יותר מפעם אחת, אבל הייתי שלם עם עצמי.

כל אירגון, וקיבוץ לא שונה מבחינה זו, צריך לבדוק כל הזמן את התנהלותו, ולהתאים עצמו למציאות המשתנה הן בתוכו ובעיקר מסביב לו. בתקופה האחרונה הייתי עד להתארגנות שקורית בגבעת‑חיים ולשינוי הגישה הניהולית. אך טבעי בעיני הוא שמי שלוקח על עצמו את האחריות לניהול החברתי והעסקי כאחד יכול להיות שיחליף את צוות הביצוע, כולו או חלקו. כך שאין בליבי כל טרוניה שעבודתי הופסקה. בסוגריים אעיר שהכל נעשה ברוח טובה מכל בחינה שהיא.

ולסיום, ברצוני להודות לצוות הנהלת החשבונות וליתר החברים שכאן נקראים משום מה עובדי המנהלה, על שיתוף הפעולה לו זכיתי משך כל שנות עבודתי עמם. מהיום הראשון נתתם לי את ההרגשה שאני חבר, מלשון רע, ולא שכיר שבא רק לבצע את העבודה שלו.

ושוב, לכולם לכולם, ולא אתחיל למנות אותם, תודה.

דב שגב,

קיבוץ מגל dov.segev@magal.org.il