התיישבתי לקרוא את הריאיון שערכו ליאור והיידי עם צפריר. לא תמיד זה קורה ולא ברור איך, אבל ליאור  והיידי הצליחו לתת את ההרגשה כאילו המרואיין יושב מולך ומדבר. כל הכבוד.

הדברים גם מאתגרים מבחינה חשיבתית ונשמעים משכנעים מאוד במבט ראשון. עם זאת, התחילה להציק לי הרגשת אי נוחות מסוימת ככל שהמשכתי לקרוא.

יש בדברים שצפריר אומר היגיון רב. הבעיה שהוא רב מדי. הרצון לסדר את תפיסת העולם בתבניות ברורות ולהבין את ההיסטוריה כסדרה של התרחשויות בעלות מכניזם מסוים, הוא דבר מוכר וידוע.

זה יכול לנבוע מהרצון להסביר ולהרגיש בטחון בעולם כאוטי וזה יכול לנבוע מרציונליזם רב מדי או מחוסר יכולת לקבל אי וודאות. כך או כך, כדרכו של מי שמחזיק בתפיסות דטרמיניזם היסטורי, צפריר קובע כי כל שני עשורים לערך יש שינוי משמעותי בקיבוץ ומביא לכך שורה של הוכחות.

ואני אומר: תנוח דעתכם, יכול להיות שיהיה שינוי עכשיו ועוד שנתיים עוד אחד (ולא עוד 20 שנה) ויכול להיות שלא יהיה שום שינוי 50 שנה. אני לא חושב שיש קביעה מדעית "שהקיבוץ הוא ארגון שכפוף לשינויים כל 10-20 שנה". שינויים יכולים להיות מוסברים בשינויים שעברו על החברה הישראלית ככללה, שינויים עולמיים או סתם שינויים שקשורים לעובדה שהקיבוץ הוא מסגרת חיים חדשה וייחודית מבחינה היסטורית. ולמה זה חשוב בכלל ? משום שההצגה של הדברים בדרך כזו תמיד משרתת אג'נדה מסוימת. זה כמובן לגיטימי, רק בואו נבהיר מה היא האג'נדה ולא נסתתר מאחורי "הכרח היסטורי".

הנקודה הזו מתחברת בצורה ברורה לחוסר ההערכה של צפריר לתהליך ההסכמות שמתרחש עכשיו. כדרכם של רציונליסטים הוא מאמין בעשייה ממשית (מה זה ממשי ומה לא ממשי ?) במהות (?) וקובע שארגונים הם גוף מעשי. רק שכמה שורות לפני כן הוא בעצמו  טען, ואני מסכים מאוד , שהתודעה היא שתקבע את תהליך ההתחדשות.

בכלל, יש חוסר קוהורנטיות לאורך כל הראיון ביחסים שהוא מציג בין  "תודעה" לבין "פעולה". יש פה גם רמז לחוסר הערכה "לדיבור" ("מצב רוח קהילתי") אל מול הצורך "החשוב" לפעול, לעשות ובקיצור להראות משהו מוחשי.

אפשר, ואני מאוד אוהב ולכן לא אעשה זאת, להמשיך ולדוש בנקודה הזו ולהגיד שצפריר ערבב בין הגל למארקס, בין תודעה להוויה והכל על רגל אחת. זה פחות חשוב מהנקודה הבאה.

צפריר מציג גישה שכתבתי עליה כבר בעבר ואני מתנגד לה בכל תוקף, לפיה ההנהלה היא הריבון, עליה מוטלת החובה להנהיג, להתוות כיוון ובכלל "לנהל". אני חושב שהטעות בהקשר הזה נעוצה בעובדה שדווקא הבחירות האחרונות הוכיחו שחברי הקיבוץ מבקשים להיות מעורבים, להיות שותפים, להחליט בעצמם ולא להיות מובלים, מונהגים ומוכוונים. גם כאן צפריר מביא את הדוגמא של הסדר הביניים כהוכחה שההנהלה אינה "מנהיגותית". לשיטתו היה צריך לעצור כרגע את ההסדר ולבחון הכל מחדש. ואני שואל, יש עוד מעט הצבעה על כך, למה לא לתת את הקרדיט לציבור הרחב שיכול להחליט בעצמו – האם להתקדם או לעצור? במובן הזה אני חושב שהדבר הנכון לעשות הוא לתת את כל האינפורמציה, להציג בעד ונגד ולתת לציבור לומר את דברו.

אני סבור שאחד הדברים הברורים ביותר שבאו לידי ביטוי בחילופי המנהלים וההנהלה בשנתיים האחרונות, הוא הרצון לאייש את התפקידים באנשים קשובים, משתפים ומתייעצים. כן, יש לזה מחיר. כן, סביר להניח שיהיה קשה לקדם דברים מסוימים וההתנהלות תהיה איטית. רק מה, זו דמוקרטיה מהותית. איך נהוג לומר ? השיטה הכי פחות גרועה…