התיישבתי מול אבא שלי, יו"ר הקהילה לשעבר, לשיחה על מה שקרה ומה שלא קרה כשכיהן בתפקידו. אנחנו יושבים רחוק לאו דווקא בלל הקורונה אלא בשל מצבו הבריאותי הרגיש והראיון מלחיץ אותי מכמה סיבות כולל העובדה שהוא מרצה לשיטות מחקר וכישורי בניית הראיון שלי, איך נאמר, ירוויחו מעוד קצת שיטתיות

20200915_065232_3

צילום: אמיר שילה

 

אני מזכירה לו כי חלק מהחזון שלו היה להגדיל שקיפות ודיאלוג. האם הצליח להגשימו? "חלקית", הוא אומר. "השקיפות הייתה וישנה ואין קיבוצים רבים בהם לחברים יש כמות מידע שכזו, אבל הוא מורכב. ומידע מורכב אינו מתאים למדיה רדודה כגון פייסבוק ולכן הגענו למצב מסובך. ככל שהשקיפות גדלה, יש יותר מידע ולכן יותר בלבול, כך שהדיאלוג הפך קשה יותר. זה מייצר רושם של ריב גדול, כשבעצם הוא קטן למדי. צריך כמובן לכבד ולהכיל את המיעוט המתנגד ולא להתעלם. צריך למצוא פתרונות עבורו, אך בו זמנית לא לעכב בגללו תהליכים קיבוציים גורפים".

אני שואלת אם הוא מאמין בתהליך בניית ההסכמות. "בניתי עליו הרבה. לא היה פשוט להתניעו והיה צורך בהכנה לקראתו כשבאמצע נכנסה שרון לתפקידה, כך שיתכן והוויכוח ימשך אבל אולי נסכים על דרך קבלת החלטות. מבחינה ארגונית, גח"א מסודר ועובד נכון. הפרדת הסמכויות מ-2013 מאפשרת משילות טובה, למרות שחלק מהאנשים לא אוהבים את זה. הכל מתוקנן, הכל כתוב ולהכל יש פרמטרים, כך שאם חבר זקוק ליוע כלכלי, יש לזה כללים וזה לא קשור למי הוא ומה הוא מייצג".

אם כך, למה מרגיש שהכל תקוע? "לא הכל תקוע", הוא מחייך. תמיד חייב להתווכח. "לקראת סוף התפקיד שלי כיו"ר הלכה והתחזקה תחושה כללית בקיבוץ שהדברים תקועים. אבל זה לא המצב. ההתקדמות קיימת, אפילו אם לאט יותר משקיווינו".

"אז מה לדוגמא לא תקוע?" (יש כאן שני צדדים שיודעים להתווכח, אדוני!) "תסתכלי לדוגמא על מה שנראה הכי תקוע: שכונה ג'. בשנתיים האחרונות הצלחנו להביא את כל הנחוץ כדי להמשיך עם הצמיחה הדמוגרפית והייתה עבודת הכנה ויסודות שצריכים היו להבנות כשעכשיו יש כל מה שנחוץ. הצעד הבא הוא להביא מנהל למנהלת הבנייה ולצאת לדרך. כבר קיבלנו הערות על שכונה ד' ו-ה', שתהיינה צפופות יותר משכונה ג', מה שיאפשר בנייה ברכיב קרקע זול יותר. אני מאמין שאם נלך על חלופת האגודה, גם שכונות ד' ו-ה' תזכינה בהנחות".

אמיר שילה 2020 (6)

צילום: אמיר שילה

אבל בכל זאת מדובר כאן בנושא שנוי במחלוקת גדולה. "אז זהו – שלא כל כך. התחושה שיש התנגדות רבה בקרב חברי הקיבוץ להקמת השכונה היא בדויה. רוב הקיבוץ כן רוצה. הקלפיות מאשרות זאת שוב ושוב וכל ההצבעות בנוגע לשכונה עברו ברוב גדול, כולל ההצבעה האחרונה על הגדלת חלקת המגורים. יש דיבור מאשים מעט, מי פועל מאינטרס אישי ומי, כאילו, רואה את טובת הכלל לנגד עיניו. הדיון הזה מפספס את הנקודה שצמיחה דמוגרפית היא אינטרס אישי של כל חבר קיבוץ. "אינטרס" זה יותר מהמחיר או הרווח הכלכלי הישיר. יש גם חשיבות לאופי המקום ולטבע שלו".

יתכן וחברי קיבוץ יצטרכו לשלם כסף כדי לקיים כאן את הקהילה. השאלה היא כמה כסף.

"גם כאן, יש פייק ניוז והפחדות. נזרקות לאוויר לא מעט אמירות בלי שום בסיס כמו, לדוגמא, שיש פגיעה בזכויות בנייה של חברים, שכולנו נפשוט את הרגל, שיעקלו לנו את הבתים ושיזרקו אותנו מהקיבוץ. חלק מהאנשים שפועלים נגד קידום השכונה עושים זאת מתוך תחושה חזקה שזו תהיה טעות איומה. אחרים קושרים את הקמת השכונה הזו בתיקון עוולות שלתחושתם נגרמו להם בעבר, כשחלק מהתחושה הזו של תסכול רב-שנים מוצדקת וחוזרת לשאלת חלוקת הנכסים, כי רבים נפגעו מהחלטות עבר. זה לא קשור כלל להמשך הצמיחה הדמוגרפית. בדיון הזה התערבבו רגשות, אינטרסים ועמדות שלאו דווקא שייכים זה לזה. שיח פתוח וברור יאפשר למצוא להם במה והקשר אחר".

אפרופו, הדיון האמוציונלי והרוחות הלוהטות, הופנו כלפיך מספר אמירות חריפות. "הבעיה שלי עם זה אינה אישית, למרות שגם. יכול להיות שאנשי ציבור לא אמורים לקחת כל כך אישי, להיות פחות טוטאליים. אבל אני אדם טוטאלי, אני לגמרי מתמסר למה שאני עושה ומאמין בו. צרם לי מאוד כשתקפו ערך יקר לי מאוד –  את האמינות שלי. אני מחזיק מעצמי איש הגון עם יושרה והכאיבו לי ההאשמות שניסו לטעון אחרת. מיותר לציין שאין ולא היה בהן שמץ של אמת. אגב, היו רבים שהביעו את תמיכתם ונתנו בי את אמונם. אני אסיר תודה לכל מי שתמך וחיזק את ידי במהלך התפקיד. הבעיה האמיתית עם ביקורות רבות ולא מבוססות, היא שחיקת האמון במוסדות הציבוריים. בגלל שהמוסדות אינם יכולים לחשוף מידע רגיש אך רלבנטי לגבי אותם חברים, זו דוגמא לכניסה למאבק מוניטין בלי היכולת להתגונן. בשל כך, יש אנשים שנגרם להם עוול נורא וזה פוגע ביכולת הקיבוץ להתקדם".

אמיר שילה 2020 (6)

צילום: אמיר שילה

אז בוא נדבר על עתיד הקיבוץ

"אישית, חשוב לי שהקיבוץ ימשיך לשמור על סיווגו כקיבוץ. יש לזה משמעויות מרחיקות לכת, כולל השלכות כלכליות עצומות אליהן לא כולם מודעים. פרמטרים כמו ערבות הדדית, פנסיה לכולם, השקעה ברווחה ומוסדות דמוקרטיים ,הם תנאים להיקרא "קיבוץ". על זה צריך לשמור מכל משמר, משתי סיבות: הדרישות שלנו ליחס שונה מהמדינה תלויות בכך שבאמת נהיה שונים. מימוש כל הנכסים שלנו תלוי בסיווג הזה. לא קיבלנו סתם את האדמות, מכסת חלב וכו'. קיבלנו אותם כי אנחנו קיבוץ ואנחנו מתחייבים לעבד את האדמה ולייצר תוצרת חקלאית. אם נוותר על היותנו קיבוץ, אז נוותר גם על כל הנכסים האלו וזה יהיה רע. הסיבה השנייה היא אידאולוגית. אני מאמין שבקיבוץ אנשים חיים טוב יותר ואם ניתן לקיים קהילה בה אנשים פחות אומללים, אז למה לא?"

כך שניתן לסכם את כהונתך – "זזים לאט אבל זזים"?

"נכון. הצמיחה הדמוגרפית, תהליך בניית ההסכמות, הכל בתנועה ומדובר בהכנה רצינית מאוד כשמאחורי כל הצעה שמביאה ההנהלה, יש עבודה מעמיקה גם ברמת הוועדות. חשוב לציין בהקשר זה את ההתפתחות הכלכלית המרשימה שקידמנו. בשלב הזה, הקיבוץ מייצר חשמל סולארי ומוכר אותו לחברת החשמל כך שהוספנו ענף ייצור אנרגיה ובגד"ש אנחנו צופים להכפלת ההכנסות תוך מספר שנים עקב שינויים שהטמענו.

פיתוח איזור התעסוקה המסחרי התעכב וזה לטובה. יכולנו להיות היום מסובכים עם פרוייקט יקר מאוד ואזור תעסוקה נטוש. הזהירות הרבה שננקטה על ידי ערד המנהל העסקי והוועדה לפיתוח כלכלי, הוכיחה את עצמה. קשה לי מאוד שדברים זזים לאט כי אין לי סבלנות כבר לראות את הקיבוץ גדל, צומח ומתפתח ומצד שני, אני שמח כי בעת מילוי תפקידי הצלחתי, יחד עם אחרים, לקדם את הקיבוץ עוד צעד לקראת עתיד טוב יותר".

 

One Response to לאט אבל קדימה / מיכל בן נח

  1. צביקה הגיב:

    תודה מיכל, סיכמת יפה שעות שיחה ארוכות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896