כדי למצוא את הדלת של הבית של עמליה, עליך לרדת מהשביל הראשי. לרדת גם במובן הפיזי, כי הדלת נסתרת מעין החולף בדרך וצריך לגלוש עם האופניים בירידה בין השיחים ולרדת גם במובן המנטלי, כי כאן אפשר לרדת קצת מרצף התנועה ופשוט לנוח. כשנכנסים, המושג הראשון שקופץ לראש הוא "שאנטי", אבל עמליה מחדדת: "אני לא שאנטי של רגל על רגל, אלא של שקט – פנימי וזרימה".

ציור של עמליה

הכל בבית הזה משדר רוגע, בפנים וכמובן גם בחוץ ולא סתם. "תכתוב – זה הבית של הנכדים", מדגישה בעלת הבית. "יש לי שבעה ולכל אחת ואחד מהם יש כאן את הפינה שלו או שלה".

ואכן, אפשר באמת לראות בכל פינה שזה הבית שלהם. "זו פינת הצילום של רומאו", מצביעה הסבתא הגאה על צילומי הנכד. "וזו פינת היצירה שבה אפשר לעבוד בכל מיני חומרים" ויש גם ספריות, גדולות או קטנות, המפוזרות ברחבי הבית ובהן ספריו של כל נכד.

קצת אחר כך היא נזכרת. "אה, בוא לראות את חדר השקט". מתי הייתם בפעם האחרונה בבית שיש בו חדר שקט?

בתוך החדר ספות, מזרונים ובעיקר הרבה שקט. "כל מי שרוצה שקט, יודע שהוא יכול להיכנס לכאן", מסבירה עמליה את הקונספט הכל כך פשוט וכל כך מתבקש. "כל הנכדים שלי מוצאים את עצמם בבית הזה".

הבריכה בחצר

בסלון תלויים ציורים של ציירים שונים וגם אחד גדול, צבעוני מאוד, כזה שמושך את העין ואותו ציירה עמליה. יש כאן ספות נעימות, אור רך וכבר אמרתי שיש כאן שקט ורוגע?

"אין כאן שום דבר קנוי, הכל יד שנייה, שולחן האוכל היה פעם דלת, הספות מאמא שלי וכל השאר מליקוטים שעשיתי. זה לא בית מעוצב, כי אני אוהבת את החיים ולא את התפאורה שלהם", היא מחייכת.

אבל זה רק צד אחד של המטבע.

בית העץ

"בוא החוצה", היא מאיצה בי ואנחנו יוצאים אל המרפסת. דבר ראשון נופלים לתוך ענן, ענן של ריח שמפיצה יערת הדבש שגדלה כאן ומציצה פיזית מתוך חלון במרפסת. בשעתיים הקרובות נשב בתוך הענן המופלא הזה, שתורם את חלקו הגדול והשקט לשיחה.

ואם הבית הוא של הנכדים, החצר היא ממש הממלכה שלהם. יש בית על עץ מושקע ביותר, יש בריכה, פלוס מינוס חצי אולימפית, בה מתארחים גם השכנים, יש כאן דשא, משחקים וצעצועים ובפינה מתגוררות להן ארנבות אנגורה סיביריות צחורות שמותר להחזיק וללטף. יש כאן גרילנדה אדומה שעשויה משוקת ישנה של ההודייה כפי שהיה נהוג במקומותינו בסבנטיז ובכל פינה ניכר מגע של יד אוהבת.

זהו, מתיישבים עם קפה ("כמו אצל עזרי") ועמליה מספרת על היומיום. "אני כבר 36 שנים בביה"ס 'שפרירים', הייתי מחנכת, הייתי בצוות טיפולי והיום אני מלמדת בעיקר ספרות ומנהלת את הספרייה למורים ולתלמידים. אני עוד מהדור שגידל בנימין שפריר לפי תפיסתו 'מנגנים לפי שמיעה, לא לפי תווים' שגורסת כי חינוך מיוחד עושים מתוך צניעות, מתוך תפיסה שהחיים הם רציניים ולכן לא צריך לקחת אותם ברצינות. יש בי אופטימיות בלתי נדלית וקצת אינפנטיליות ובעיקר – אני אוהבת מאוד את עבודתי".

ואז אנחנו עוברים לדבר על המצב בקיבוץ, והשאנטי חולף לו.

"הקיבוץ במצב לא טוב", היא אומרת. "תהליך ההפרטה היה חשוב, אבל לא היה כאן חיבור בין הרצון, הכשרון והיכולת לבין התהליך. יש כאן מלחמות רבות הנוגעות לדפוסי חשיבה, כי עדיין חושבים שכמו פעם, ההנהלה קובעת ומודיעה לעדר מה לעשות, אבל העדר הוא לא אותו העדר ועובדה – הדברים שההנהלה מביאה נופלים בהצבעות".

בכל הנוגע לתהליך השיוך, היא חושבת שלא נעשתה עבודה יסודית. "דברים אופציונליים לא נבדקו עד הסוף, לא נבדקו אפשרויות בנייה אחרות, כמו בנייה לגובה ובכלל, צריך לבדוק היטב האם תהליך השיוך עדיין ריאלי במחירים של היום".

היא כועסת בעיקר על מה שקרה למושג "ערבות הדדית" לפי תפיסתה. "זה הפך להיות משהו ציני, כי בשם הערבות וכדי לספק את האינטרסים של קבוצה מסויימת, אני נדרשת להקריב את כל מה שיש לי, להפוך בעצם לנזקקת ואם לתמצת – לתרום את גופתי למדע בעודני בחיים", היא מדגישה. "עיני אינה צרה באיש, אני שמחה עבור כל מי שיש לו אבל יש כאן הונאה ואי-שקיפות ותהליך, שבעיקר בחלופת האגודה, הוא לא ישים בעיניי. מותר גם לחזור אחורה ולבדוק שוב תהליכים והחלטות שהתקבלו פה".

ומצד שני? "למרות המאבקים וחילוקי הדעות, אני חושבת שיש כאן מאמץ גדול לשמור על המקום ועל הקהילה, על החינוך, התרבות וכל עוד נמשיך לשמור על זה, אני אופטימית לגבי עתיד הקהילה. גם מתוך המאבקים צריך להביא את הנקודות החזקות שלנו, בכל הגילאים כי זו המהות. יהיו זעזועים רבים בדרך ולא תהיה ברירה, אלא למצוא איזון, לשנות את אופי ניהול הקהילה כי לא נתנו פה את הדעת מספיק – איזה סוג הנהלה רוצים כאן? ואני מאמינה שכך אפשר יהיה לסלול דרך לעתיד הקיבוץ".

ממשיכים עוד לדבר והיא מספרת את הסיפור המופלא על תהליך האימוץ שלה, במסגרתו הפכה בגיל תשעה חודשים "לילדה התימנייה היחידה בקיבוץ אוסטרו-הונגרי" ומדברים גם על עוד נושאים רבים אחרים ואז כבר מאוחר. קשה אמנם לצאת מהענן הזה של יערת הדבש, אבל צריך ללכת לישון. בדרך החוצה, אני לוקח איתי לדרך קצת שקט בכיסים.