כדי למצוא את הדלת של הבית של עמליה, עליך לרדת מהשביל הראשי. לרדת גם במובן הפיזי, כי הדלת נסתרת מעין החולף בדרך וצריך לגלוש עם האופניים בירידה בין השיחים ולרדת גם במובן המנטלי, כי כאן אפשר לרדת קצת מרצף התנועה ופשוט לנוח. כשנכנסים, המושג הראשון שקופץ לראש הוא "שאנטי", אבל עמליה מחדדת: "אני לא שאנטי של רגל על רגל, אלא של שקט – פנימי וזרימה".
הכל בבית הזה משדר רוגע, בפנים וכמובן גם בחוץ ולא סתם. "תכתוב – זה הבית של הנכדים", מדגישה בעלת הבית. "יש לי שבעה ולכל אחת ואחד מהם יש כאן את הפינה שלו או שלה".
ואכן, אפשר באמת לראות בכל פינה שזה הבית שלהם. "זו פינת הצילום של רומאו", מצביעה הסבתא הגאה על צילומי הנכד. "וזו פינת היצירה שבה אפשר לעבוד בכל מיני חומרים" ויש גם ספריות, גדולות או קטנות, המפוזרות ברחבי הבית ובהן ספריו של כל נכד.
קצת אחר כך היא נזכרת. "אה, בוא לראות את חדר השקט". מתי הייתם בפעם האחרונה בבית שיש בו חדר שקט?
בתוך החדר ספות, מזרונים ובעיקר הרבה שקט. "כל מי שרוצה שקט, יודע שהוא יכול להיכנס לכאן", מסבירה עמליה את הקונספט הכל כך פשוט וכל כך מתבקש. "כל הנכדים שלי מוצאים את עצמם בבית הזה".
בסלון תלויים ציורים של ציירים שונים וגם אחד גדול, צבעוני מאוד, כזה שמושך את העין ואותו ציירה עמליה. יש כאן ספות נעימות, אור רך וכבר אמרתי שיש כאן שקט ורוגע?
"אין כאן שום דבר קנוי, הכל יד שנייה, שולחן האוכל היה פעם דלת, הספות מאמא שלי וכל השאר מליקוטים שעשיתי. זה לא בית מעוצב, כי אני אוהבת את החיים ולא את התפאורה שלהם", היא מחייכת.
אבל זה רק צד אחד של המטבע.
"בוא החוצה", היא מאיצה בי ואנחנו יוצאים אל המרפסת. דבר ראשון נופלים לתוך ענן, ענן של ריח שמפיצה יערת הדבש שגדלה כאן ומציצה פיזית מתוך חלון במרפסת. בשעתיים הקרובות נשב בתוך הענן המופלא הזה, שתורם את חלקו הגדול והשקט לשיחה.
ואם הבית הוא של הנכדים, החצר היא ממש הממלכה שלהם. יש בית על עץ מושקע ביותר, יש בריכה, פלוס מינוס חצי אולימפית, בה מתארחים גם השכנים, יש כאן דשא, משחקים וצעצועים ובפינה מתגוררות להן ארנבות אנגורה סיביריות צחורות שמותר להחזיק וללטף. יש כאן גרילנדה אדומה שעשויה משוקת ישנה של ההודייה כפי שהיה נהוג במקומותינו בסבנטיז ובכל פינה ניכר מגע של יד אוהבת.
זהו, מתיישבים עם קפה ("כמו אצל עזרי") ועמליה מספרת על היומיום. "אני כבר 36 שנים בביה"ס 'שפרירים', הייתי מחנכת, הייתי בצוות טיפולי והיום אני מלמדת בעיקר ספרות ומנהלת את הספרייה למורים ולתלמידים. אני עוד מהדור שגידל בנימין שפריר לפי תפיסתו 'מנגנים לפי שמיעה, לא לפי תווים' שגורסת כי חינוך מיוחד עושים מתוך צניעות, מתוך תפיסה שהחיים הם רציניים ולכן לא צריך לקחת אותם ברצינות. יש בי אופטימיות בלתי נדלית וקצת אינפנטיליות ובעיקר – אני אוהבת מאוד את עבודתי".
ואז אנחנו עוברים לדבר על המצב בקיבוץ, והשאנטי חולף לו.
"הקיבוץ במצב לא טוב", היא אומרת. "תהליך ההפרטה היה חשוב, אבל לא היה כאן חיבור בין הרצון, הכשרון והיכולת לבין התהליך. יש כאן מלחמות רבות הנוגעות לדפוסי חשיבה, כי עדיין חושבים שכמו פעם, ההנהלה קובעת ומודיעה לעדר מה לעשות, אבל העדר הוא לא אותו העדר ועובדה – הדברים שההנהלה מביאה נופלים בהצבעות".
בכל הנוגע לתהליך השיוך, היא חושבת שלא נעשתה עבודה יסודית. "דברים אופציונליים לא נבדקו עד הסוף, לא נבדקו אפשרויות בנייה אחרות, כמו בנייה לגובה ובכלל, צריך לבדוק היטב האם תהליך השיוך עדיין ריאלי במחירים של היום".
היא כועסת בעיקר על מה שקרה למושג "ערבות הדדית" לפי תפיסתה. "זה הפך להיות משהו ציני, כי בשם הערבות וכדי לספק את האינטרסים של קבוצה מסויימת, אני נדרשת להקריב את כל מה שיש לי, להפוך בעצם לנזקקת ואם לתמצת – לתרום את גופתי למדע בעודני בחיים", היא מדגישה. "עיני אינה צרה באיש, אני שמחה עבור כל מי שיש לו אבל יש כאן הונאה ואי-שקיפות ותהליך, שבעיקר בחלופת האגודה, הוא לא ישים בעיניי. מותר גם לחזור אחורה ולבדוק שוב תהליכים והחלטות שהתקבלו פה".
ומצד שני? "למרות המאבקים וחילוקי הדעות, אני חושבת שיש כאן מאמץ גדול לשמור על המקום ועל הקהילה, על החינוך, התרבות וכל עוד נמשיך לשמור על זה, אני אופטימית לגבי עתיד הקהילה. גם מתוך המאבקים צריך להביא את הנקודות החזקות שלנו, בכל הגילאים כי זו המהות. יהיו זעזועים רבים בדרך ולא תהיה ברירה, אלא למצוא איזון, לשנות את אופי ניהול הקהילה כי לא נתנו פה את הדעת מספיק – איזה סוג הנהלה רוצים כאן? ואני מאמינה שכך אפשר יהיה לסלול דרך לעתיד הקיבוץ".
ממשיכים עוד לדבר והיא מספרת את הסיפור המופלא על תהליך האימוץ שלה, במסגרתו הפכה בגיל תשעה חודשים "לילדה התימנייה היחידה בקיבוץ אוסטרו-הונגרי" ומדברים גם על עוד נושאים רבים אחרים ואז כבר מאוחר. קשה אמנם לצאת מהענן הזה של יערת הדבש, אבל צריך ללכת לישון. בדרך החוצה, אני לוקח איתי לדרך קצת שקט בכיסים.
חיפוש בתוכנו
ארכיונים
קטגוריות
- אמנות ושירה מקומית (159)
- בטחון (20)
- בטיחות (35)
- ביקור בית (5)
- בנות ובני משק שחזרו (12)
- בנות ובני משק שעזבו (15)
- בריאות ורווחה (47)
- גינון (62)
- דבר המערכת (129)
- הנהלה (346)
- הפרטה (137)
- התנדבות (42)
- וידאו (22)
- ותיקים (175)
- חברות (73)
- חגים (10)
- חדר אוכל (4)
- חוגים (8)
- חיות (6)
- חיילים (23)
- חינוך (224)
- חירום (16)
- חניה (18)
- חקלאות (50)
- חשמל (22)
- טור דיעה (30)
- טיולים (45)
- יהדות (29)
- ילדים (134)
- כללי (640)
- לזכרם (227)
- לילדים (12)
- מועצה (2)
- מועצה אזורית עמק חפר (96)
- מזון (39)
- מחזורים (8)
- מטפלים/ות (6)
- מילה טובה (84)
- מים חמים (4)
- מכתבים למערכת (24)
- מפגש מחזור (1)
- מרכז שרותים (43)
- משפחות (194)
- מתכונים (68)
- נדל"ן בקיבוץ (5)
- נוסטלגיה (226)
- נעורים (43)
- סביבה (158)
- סיפורים (115)
- ספורט (42)
- ספרים (13)
- סרטים (83)
- עובדים זרים (7)
- עיצוב הבית (4)
- ענפי הקיבוץ (32)
- עסקים (86)
- פוליטיקה (34)
- פורים (8)
- פרסום (15)
- צבא (1)
- צעירים (87)
- קהילה (503)
- קורונה (39)
- קליטה (169)
- שיוך ונושאים קשורים (146)
- שכונת בנים (168)
- שעשועונים (26)
- שפרירים (10)
- תכירו (14)
- תכנון (164)
- תמונת החודש (40)
- תפוז הזהב (38)
- תקשורת (32)
- תרבות (107)
תגובות אחרונות
- לאה אשכנזי הרץ על לאנשים הטובים של גבעת חיים איחוד / משפחת ברוש, נחל עוז
- נאוה על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- נויה לס על הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- ליאורה פלד על מומחים מנסיון חיים / ענת אופיר
- נויה לס על תפוז הזהב / גדעון כרמל מעניק ל…
- שחף רטר על דעה אישית / עוזי לס
- שרה דוד על כרוב כבוש (רומני) / בלהה זיו
- לאה על הלב הפועם האחרון שנותר לנו / ליאור אסטליין
- דפנה על יונתן סע הביתה / יאיר אסטליין
- רעיה מירון על "בכל זאת, זה צובט בלב" / איילת אסטליין כהן
כתבות אחרונות
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / תניה רטר מעבירה ל…
- גח"א במלחמה – אוקטובר 2023 / ליאורה רופמן, יו"רית קיבוץ
- ומה מספרים המתארחים מהעוטף? / שלמה כהן
- תנו להם רובים / ליאור אסטליין
- מתנדבות 2023 / שלמה כהן
- ממלכת דוד / ליאור אסטליין
- עוף ברימונים / יהושע זיו
- לאנשים הטובים של גבעת חיים איחוד / משפחת ברוש, נחל עוז
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / שלוה ברוך מעבירה ל…
- משולחנו של מנהל הקהילה / יוני ארי
- הזמנה לבכי / ארנון לפיד
- אנחנו שנינו מאותו הכפר / שלמה כהן
- מן הנעשה בשדותינו / ניצן וייסברג, מנהל ענף הצומח והחקלאות
- חשמל בכפות ידיו / ליאור אסטליין
- הגנים לקראת השנה החדשה / אנטה ז'סטקוב, רכזת הגיל הרך
- יונתן סע הביתה – חלק שישי / יאיר אסטליין
- על שינוי אקלים, פאנלים סולאריים ואחריות / רענן רז
- סלט חסה עם גרגירי רימון / בלהה זיו
- הצעת מועמדותי למועצה / יעל דייג
- על מועמדותי בבחירות למועצה האזורית / מיכל רסיס
- עושות שלום נפגשות עם פלסטיניות / שלמה כהן
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / זהבה צ'רבינקה מעבירה ל…
- על החיים ועל המוות / שלמה כהן
- אמוציות של נוי / ליאור אסטליין
- "אני מרגיש בושה" / יואב מורג
- טעון שיפור / שלמה כהן
- ארץ אוכלת יושביה / גידי שקדי
קטגוריות
אמנות ושירה מקומית בטיחות בריאות ורווחה גינון דבר המערכת הנהלה הפרטה התנדבות ותיקים חברות חינוך חקלאות טור דיעה טיולים יהדות ילדים כללי לזכרם מועצה אזורית עמק חפר מזון מילה טובה מרכז שרותים משפחות מתכונים נוסטלגיה נעורים סביבה סיפורים ספורט סרטים ענפי הקיבוץ עסקים פוליטיקה צעירים קהילה קורונה קליטה שיוך ונושאים קשורים שכונת בנים שעשועונים תכנון תמונת החודש תפוז הזהב תקשורת תרבות








