שרב ראשון של שלהי קורונה הביא שקט. מין שמיכה עבה כזו הנפרשת על הקיבוץ לעת ערב ומכסה כל רעש. גם כשאני מתיישב במרפסת אליה הוזמנתי בין שיחי השושנים הצחורות והאדומות, עץ הלימון עמוס הפרי והגפן הייחודית ("קוראים לה גפן איזבלה", מעדכן בעל הבית) עדיין שקט, אבל כשדני הרמן מתיישב מולי, נגמר השקט.

"כותרת הראיון תהיה: יורה לכל הכיוונים", הוא מודיע לי בחצי חיוך. כרגיל הוא בחולצת כפתורים שפתוחה מלמעלה עד אמצע הבטן ועט בכיס החולצה. אנשים שיש להם עט בכיס החולצה תמיד קנו אותי, הרבה לפני שפתחו את הפה.

הוא בן 67. במשך עשרות שנים בסדיר, מילואים וקבע עסק בנושא טילים מדוייקים בצה"ל וכיום הוא מורה דרך, אבל תמיד נשאר ג'ינג'י שלא מפסיק לשאול שאלות על הדרך. אני זוכר אותו כמי שמעולם לא וויתר – לא וויתר לנו בסבנטיז על חצי שעה עבודה במשק בית-הספר כשרצינו לעוף כבר לאימון הכדורגל, לא וויתר באייטיז על המשך הטיפוס התלול כשהלילה ירד על הצוקים המשוננים בהר הגבוה בסיני ולא וויתר בבריכה הקטנה, כשהיה מנסה להיות "מלך האי" עם יד משותקת מהצרור שחטף בלבנון.

קבלו עדכון: הוא עדיין לא מוותר.

"השבר הכללי במדינה ובקבוץ בחודש וחצי האחרונים נובע מחוסר מנהיגות", הוא מתחיל כשאנחנו עדיין רק בחימום. "בכל מקרה כמו מלחמה, רעידת אדמה או מגיפה, צריך להתקיים תהליך למידה קצר, שיח רב-מערכתי שבו מכפלת הכוח האמיתי היא שימוש בתובנות, לעיתים סותרות כולל ניסוי ותהייה".

כבר בשלב זה אני מנסה לעמוד בקצב ולרשום הכל. "ברור לי שאנשים המונעים מהפחדות לא צריכים להיות בפרונט, משום שמערכות צריכות להיות נועזות – מדוע הילדים לא חזרו ללמוד? אין לי ספק שצריך לקחת גם סיכונים והמחיר של מדינה מושבתת הוא גדול הרבה יותר".

זהו, נגמר החימום. הוא פותח ארגז פעולה חדש, טוען, מכוון ופותח באש: "לדעתי, אנחנו במשבר מנהיגות ארוך בקיבוץ וכבר שנתיים-שלוש שההנהלות מנסות להעביר החלטות שהציבור לא מאשר אותן. צריך לשנות דיסקט: אין מצב שבגלל שיש פה חלק מהאנשים שחושב שמגיע לו, ימשיכו לנסות ולהגיע למטרה שאחוזים ניכרים מהחברים לא יוכלו לעמוד בה וגם הקיבוץ לא. אין מצב שהחלטות לא מקיימים, כי אם יש החלטה למניעת ניגוד עניינים יש לקיימה ולא ייתכן שיו"ר הוועדה למניעת ניגוד עניינים הפך ליו"ר הקהילה ובעיקר אין מצב שעורכי דין ינהלו את הקיבוץ ולצערי הם צברו כאן כח גדול בשנים האחרונות".

דני הרמן, מירלה זיו, טיול פנסיונרים צעירים. צילום: אורה ורד

אני שואל אותו על הנקודות המהותיות שהיו פעם בקיבוץ, האם הן רלוונטיות גם כיום? "אני מצפה שבהקדם האפשרי תיערך סדרת דיונים פתוחה ואמיתית על מהות חיינו כאן", הוא אומר. "האם רוצים שיתופיות? האם עזרה הדדית הוא מושג הנבחן רק בעיתות חירום? יש לברך את מערכות הקיבוץ על הבטחון שיצרו אך אני מאמין מאוד בחדשנות ואם אנו חפצי חיים, יש לבדוק ולברר את הנושאים הללו בדחיפות".

עושים הפסקה במטחים. גם כי נגמר ארגז הפעולה הנוכחי, גם כי אני שותה לימונדה מצויינת מהעץ שלו ובעיקר, כי עכשיו הגיע תור האופטימיות.

"הקיבוץ צריך להיות גאה בעצמו", הוא פוסק. "משום שזו חברה ערכית, רב-גילאית והנוער גדל כאן בתחושת שיתופיות. יש שיח כזה או אחר בין האנשים החיים בקיבוץ ואני  מקווה שנדע להשתמש בו כמנוף להסכמות שתאפשרנה את עתיד הקיבוץ".

נושא החברה הרב-גילאית נתפס בעיניו כאבן יסוד. "אני מהדור השני בקיבוץ. בשנת 1988 חזרתי מהצבא, קיבלתי את תפקיד רכז עבודה וביקשתי מנחמיה גינזבורג ז"ל שיבוא להיות חבר מזכירות על-מנת להיעזר בנסיונו הרב. הוא ענה לי "אנחנו גמרנו – עכשיו תורכם" ובכל זאת ניסיתי לשכנעו לבוא ולתרום נקודת מבט של מי שהיה שם ועשה. אני מאמין כי החוסן האמיתי של הקיבוץ הוא בהיותו רב-גילאי".

זהו, נחנו מספיק, ארגז פעולה חדש נפתח. "כשראיתי את משבר המנהיגות כאן, העמדתי עצמי לבחירה לתפקיד יו"ר הקיבוץ בפעם הקודמת כי האמנתי שצריך להשפיע וכי אני לא שבע רצון מההתנהלות. כמובן שהערכתי שיש לי סיכוי".

הוא לא נבחר. "לא זכיתי, קצת נכוויתי ובכל זאת, לקראת הבחירות אני מצביע כעת על שינוי שצריך לקרות בהנהלת הקיבוץ: תפקיד היו"ר צריך להתבצע בידי שני אנשים, עדיפות לגבר ואישה, כשאחד מהם מעל גיל 60 והשני פחות מ-55. כל אחד מהם צריך לעשות את התפקיד במשרה חלקית, כדי שיהיה להם לאן לחזור עם תום התפקיד. אחד מהם צריך להיות חזק בנושאים כספיים-כלכליים והשני עם תכונות משלימות וכמובן שאחד מהם לפחות צריך להיות עם תעוזה".

אבל השינוי, לדעתו, צריך להיות עמוק יותר. "גם הנהלת הקיבוץ צריכה לעבור שינויים והתאמות, להיות מקצועית יותר, היא צריכה להביא לכך שנטל המיסוי על החבר יקטן ובחזוני הקיבוץ חייב חדשנות לאו דווקא "בנושאי נדל"ן", אלא בכל תפיסת החיים".

כאמור, במהלך 25 השנים האחרונות הוא מורה דרך ומדריך טיולים. "יש לנו כאן מה להציע, הן בתיירות ישראלית והן לתיירות מחו”ל שתחזור בהמשך", הוא מעדכן. "אין לזה קשב בהנהלה ויש כאן טעות היסטורית כי לראשונה, המועצה האזורית עוסקת ומקדמת, מסייעת, תומכת ואף הבטיחה לסייע בתכנון ואישורים. מדובר בפרנסה נוספת לחברי הקיבוץ ואחרים בגילאים שונים".

הצרור האחרון מכוון למקום רגיש. "אין פה מקום לכל מי שנולד פה", הוא קובע. "ברור לי כי במקום איכותי, עם מחירי הדיור הבלתי סבירים במדינה ועם מצוקת שטחים חדשים לבנייה, השורה התחתונה היא שאין מקום בגבעת חיים איחוד לכל הילדים שנולדו וגדלו פה".

עד עכשיו לא סיפרתי לכם (כי דני לא אישר את הסיווג שלכם) אבל מתוך יותר משלוש שעות שאנחנו יושבים שם, הראיון על הקיבוץ נמשך בערך חצי שעה. יותר משעתיים וחצי עוברות בשיחה מרתקת על המלחמות שלו, הפרטיות והלאומיות: רמטכ"לים, אוגדונרים, חיזבאלונרים, עיראקים וסורים, כולם עולים ויורדים משולחן העץ עד שאני שם לב לשעון.

"יש פה תשתית אנושית מצויינת", הוא מבקש לשים שורה תחתונה אחרי שקולות הירי נדמו. "למרות שיש דברים שאנחנו צריכים לשנות –  אני רואה עתיד לקיבוץ, בצורה חד-משמעית".