אולי זה אחד משעשועיו של הגורל, שדווקא המלחמה הכי "מוצלחת" של ישראל הפועלית הביאה אותה להידרדרות במדרון "הקפיטליזם החזירי" עד כדי ראש ממשלה הנאשם במרמה ושוחד ושחוק נוסף: באותו שבוע בו החליטה שארית מה שהייתה פעם "המפלגה שהקימה את המדינה" להתאבד לתוך ממשלת ב&ב חל (וחלף כמעט ללא ציון) יום השנה ה-40  לפטירתו של יגאל אלון, האיש שגורלו הפוליטי מסמל יותר מכל את ההחמצה הגדולה של החזון הציוני אותו ניסה בכל מאודו להגשים.
מלחמת ששת הימים מסמנת את קו פרשת המים, את הנקודה בה החמיצה ישראל, אולי לנצח, את האפשרות למימוש החזון הציוני ברוח הרצל, שנדרשים לו קודם כל תנאים של רגיעה ושלום אזורי. היא הייתה חלק מהאסטרטגיה של יגאל אלון להגיע לקץ הסכסוך הישראלי-ערבי: כיבוש שטחים שיהיו חשובים לשכנות העוינות
עד כדי כך שיסכימו  להסדר תמורת החזרתם. קראו לזה "קלפי מיקוח".
ממשלת אשכול, שקמה אחרי פרישת בן-גוריון ותלמידיו דיין ופרס מהמפלגה וכללה גם את יוסף גלילי ומשה כרמל הקיבוצניקים שהיו חבריו לדעה של אלון, נטתה בעיקרה לכיוון הזה, כשאלון היה אמור להיות שר הבטחון שיוביל את
המהלך.

ואז החלה המלחמה הפנימית. קבוצה של נשות קצינים שזכו לכינוי השייקספירי "נשות וינדזור העליזות", הובילו קמפיין מצליח להעמדת משה דיין בראש משרד הבטחון, שם נשאר עד אחרי מלחמת יום כיפור הנוראה (על תפקידו
ותפקודו בה אני מקווה לכתוב במועד). אף שהייתה המלחמה הקצרה וההישגית ביותר בתולדות ישראל, אנחנו זוכרים אותה, בכאב, כ"מלחמת הכיבוש".

כביכול, הכיבוש הקל והמהיר של שטחים בסוריה, מצרים וירדן נעשה רק מכוח האינרציה, הקלות וההצלחה שלו, לא על פי אסטרטגיה לשם מטרה מובהקת. כביכול, לצה"ל אפילו לא היו מפות מוכנות.
אפשר לסמוך על אלון שהיו לו מפות, אבל דיין כנראה לא רצה לשלוף אותן מהמגירות. למרבה הצער, אותו ציבור שהיה אמור לספק לאלון  את התמיכה המוסרית והפוליטית  – מפלגת העבודה ו"השמאל", שהתנועה הקיבוצית החזיקה בהם בתפקיד מוביל – דווקא אותו ציבור פנה לו עורף. יקיר השמאל עמוס עוז, בהשראת שמעון פרס, קיבץ חבורה של קיבוצניקים אנינים וקצרי הבנת המטרה (ויסלח לי עמרם הישראלי) להפיק את "שיח לוחמים", שיחות של צעירים שרובם ראו לראשונה בחייהם מלחמה מקרוב ולא הבינו שמלחמה זו נועדה דווקא לעצור
את הגלגל ולמנוע את המלחמות הבאות.
לא סתם הזכרתי את דיין ופרס, בעלי המעמד הבכיר במפלגה. אלה הם השניים שנתנו יד למנחם בגין, מנהיג הימין, כדי לשים לאל את תכנית השלום של אלון, המדינאי הישראלי הראשון והיחיד שהגיש תכנית מסודרת לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים וסיום הסכסוך המתמשך כדי ליצור תנאים שיאפשרו את פיתוח האזור כולו.

הצעתו הוגשה שבועות ספורים אחרי המלחמה לראש הממשלה לוי אשכול. היא לא אושררה בממשלה בגלל התנגדותו של בגין, בתמיכת משה דיין ושמעון פרס, אך הוגשה למועצת הבטחון של האו"ם ונתקבלה בה תחת ההגדרה הכמעט נשכחת "החלטה 242". לא דקה אחת אלא 20 או 50 או אפילו 100 דקות דומייה עלינו להקדיש
למחשבה, איך פספסנו כל כך בגדול. איפה יכולנו להיות עכשיו.
כל מה שקרה אחר כך לא היה תוצאה ישירה של הכיבושים עצמם, אלא של המחלוקת איך לנהוג בהם ובעיקר התנהלותם של שני פוליטיקאים סו-קולד  שמאליים, שעשו ככל יכולתם כדי לטרפד את הדרך שהציע יגאל אלון. דיין, כשר הבטחון הממונה על השטחים, דאג רק לשמר אותם כפי שהיו, עם השלטון המקומי המושחת ועם חממות הטרור ולא עשה שום מאמץ לקרב אותם לישראל, בהנחה שיצליח להחזירם לירדן כמתנגדי שלום מובהקים.

שמעון פרס שירש אותו עוד הגדיל לעשות: מצד אחד, בניגוד לעמדת ראש הממשלה רבין וכדי לייצב בשטחים כוח ישראלי שמתנגד לשלום, הישקה וטיפח את השתילים הרכים של גוש-אמונים במקום לייבש אותם בעודם קטנים ומצד שני הביא את רב-המחבלים ערפאת ושם אותו ראש לפלסטינים וכך הבטיח שלא יהיה עם מי לדבר.
מי שסובר עדיין שמאבק רבין-פרס היה בגלל עיניים יפות או אף ארוך כדאי שיבדוק שוב. התנהלותו של פרס לא השתנתה כאשר ברק ניסה להמשיך בדרכם  של רבין, אלון ושרת.
לא צריך להרבות עוד דברים כדי להבין איך הגיעה מפלגת העבודה לאן שהגיעה. אם יש עוד חברים המאמינים שבכל זאת יש תקומה לשמאל הציוני, היום דברים אלה נשמעים ממש פתטיים. סוסת העבודה הוותיקה, שמשכה את עגלת הרעיון הציוני בשנות המדינה-שבדרך וגם כשני עשורים אחרי תקומתה, מוטלת עתה ברגליים פשוטות ורק תמימים עוד מאמינים שתקום ותעמוד עליהן.