השורות הבאות עוסקות בביטויים שהם מנת חלקנו מזה כחודש וחצי ביתר שאת. אפתח דווקא באזהרות –

• הדברים מורכבים, על גבול הפילוסופיים/פסיכולוגיים. מתנצל מראש על העמסת היתר הזו בימים מורכבים כאלו.
• יכול להיות שחלק מהדברים ייראו קיצוניים ו/או מתריסים. כל המטרה היא לעורר חשיבה מסויימת או להאיר פן מסויים. אין צורך להתרגז וזה לא מכוון פרסונלית נגד אף אחד.

השבוע התהלכתי עם מין דגדוג לא נעים בבטן, משהו לא לגמרי מוסבר באשר להתנהלות שלנו בקיבוץ בימי הקורונה. זה לקח לי כמה ימים וכמה ביטויים שקראתי ושמעתי, על-מנת שאהיה מסוגל לנסח ולהבין את התחושות האלו. בפירוט רב יותר, אני מדבר על ביטויים כמו "התגייסות", "חוסן חברתי", "התנדבות כערך עליון" ועוד. אנסה להסביר.

באחד מהימים השבוע עלה פוסט האומר כך –

"אנו מצפים שכולם- צעירים ומבוגרים כאחד, גם מי שעובד וגם מי שיש לו ילדים קטנים, יהיו מעורבים, יגלו אחריות אישית ויצטרפו אל הנושאים בנטל".

גילוי נאות- פניתי מייד לשרון והצעתי נוסח חלופי. מגיעה לשרון מילה טובה שבין שלל עיסוקיה בימים טרופים אלו מצאה זמן להגיב מייד, לחשוב וגם לשנות את הנוסח. למרות זאת, כשאני קורא משהו כזה אני נזרק מייד 30 שנה אחורה לאותה צורת חיים שרבים מאיתנו סבלו ממנה ומאסו בה. אותה צורת חיים שקידשה ערכים מסויימים על פני אחרים והניחה שיש איזה "רצון כללי" מבית היוצר של רוסו שאותו צריך לשרת ושאותו רשאים לבאר לציבור רק יחידים "המבינים" את אותו "רצון כללי" (מעניין גם להבין מי אלו "אנו" שמצפים…).

במקביל, שמעתי את מנהלות מערכת החינוך מספרות בגאווה על הגיוס הכללי שהוכרז בקרב טובי בנינו ובנותינו (שוב, לא להתרגז, קצת ציניות זה הכול) לטובת נראות הקיבוץ (נוי) ורווחת התושבים (כולבולית) ואני מניח שיש עוד. אני כמובן לא נגד וחושב שזה חשוב ויפה. יחד עם זאת, אני מאותם אלו שתמיד, לצערי, רואה גם זווית אחרת של הדברים.

למה הכוונה ?

• כאשר אני רואה התגייסות של הנוער למטרה מסוימת, אני שואל את עצמי האם זו בחירה? האם יש כאלו שלא חפצים בכך אבל אם בלחץ הוריהם או בשל לחץ חברתי נדחפים לעשות זאת? האם יש כאלו הנפגעים מכך? האם יש כאלו שמכל מיני סיבות קשה להם העבודה המוצעת והציעו להם אלטרנטיבות אחרות?

• התנדבות- הקריאה להתנדבות שהשורות המוזכרות מעלה היו רק אחד הביטויים שלה, לא נשארה כקריאה בלבד ולוותה בטלפונים פרטניים לחברים בבקשה להתנדב. כאן אני די משוכנע שזו חצייה של גבול הפרטיות. יכול להיות שתמיד אפשר להתנדב ותמיד אפשר לתרום עוד, אבל יכול להיות שכל אחד מאיתנו שונה ולכל אחד יש את סדרי העדיפויות שלו ואת יכולות הנתינה שלו.

• אלטרנטיבות- לא אכפת לי לחשוף מעט משגרת החיים שלנו כמשפחה בחודש האחרון, על-מנת להסביר. גם אני וגם ליאורה מנהלים ארגון בסדר גודל כזה או אחר. אני למשל, רחמנא ליצלן, מנהל השקעות נדל"ן של 300 לקוחות בחו"ל. מאז תחילת המשבר ירדו הכנסות החברה לאפס ובמקביל פונים הלקוחות כל יום וכול היום בבקשה להבין מה קורה עם ההשקעות שלהם, ומצד שני, שוכרי הנכסים פונים בבקשות להקלות בשכר הדירה. אה כן, ויש גם עובדים שצריך לשלם להם משכורת. למזלי, ליאורה מאזנת את הפעילות שלי בתור מנכ"לית עמותה המנהלת מעונות של ילדים לקויי שמיעה. כמובן שבמצב כאוס כמו זה בו כולנו מתנהלים, למצוא דרכים איך להפעיל את המעונות בחזרה, איך לגייס כספים ואיך לשלם משכורות לעובדים, דורש הרבה זמן ואנרגיה. כן, כמעט שכחתי, יש לנו גם שלושה ילדים כאשר אחד מהם פחות משנתיים מה שאומר שתמיד, אבל תמיד, אחד מאיתנו נמצא אתו כל הזמן. למה אני מספר את כל זה ? רק בגלל שהחלטנו, כבר שבוע אחרי המשבר, שאנחנו לא רוצים לחצים נוספים. לכן אנחנו למשל מבססים את הקניות שלנו על משלוחים מהשופרסל וקונים גם בקואופ האורגני שפתוח ללא הגבלות. זה לא שאנחנו לא קונים בכולבולית למשל, אבל ראינו שההתנהלות מלחיצה אותנו במידה מסוימת והחלטנו שמספיק לנו עם שאר הלחצים שיש לנו כרגע. לדעתי, לא היה קורה כלום אם היו מצמצמים את שעות הפעילות והיקף העבודה בהתאם לכמות העובדים ומתנדבים. הלחץ המופעל להתנדבות מיותר ואף פוגע לעיתים. נראה לי שקצת הגזמנו בחשיבות הכולבולית כמראה לניהול המשבר.

• חוסן חברתי- ביטוי מורכב. אני מאלו שתמיד מעדיפים לצמצם את הביטויים של המושג החמקמק הזה אל מול הסיכון בפגיעה בפרט. אני אף חושב שחוסן חברתי בא לידי ביטוי בהגדלת חירויות הפרט ולא להפך. לחץ חברתי כמו זה שמופעל בחברה כמו שלנו, גם אם לא בכוונה לעיתים, מהווה מבחינתי פגיעה בפרט וכתוצאה מכך בחוסן החברתי ולא להיפך.

• אינדיווידואליזם- נקודה אחרונה שרציתי להאיר פה היא העובדה שיש ציבור מסוים, לא יודע לאמוד את מספרו, שחי בקיבוץ, משלם מיסים אבל מבקש לחיות את חייו עם כמה שפחות מעורבות (אני חושב שיש לא מעט כאלו, אבל זו הערכה בלבד). צריך לקבל את העובדה הזו ולכבד אותה. אגב, תקופה כזו היא דווקא הזדמנות עבור מי שמבקש לחבר ולרתום את אותו ציבור, אבל זה כמובן צריך להיעשות בעדינות ולא בכפייה.

זהו. מניח שמי שהגיע עד פה, או שמסכים מאוד  עם מה שנכתב או לא מסכים מאוד. מקווה שהצלחתי להאיר זווית אחרת של הדברים וזאת במטרה אחת ויחידה- להתנהל תמיד, גם תחת לחץ, ברגישות ופגיעה מינימלית באנשים.