ה' אמרה להעלות כתבות באתר של העלון, כי זה נראה לה "כלי חשוב לקהילה בימים אלו".

כאשר ה' אומרת, אני (בדרך כלל) עושה. אז הנה – פרק נוסף ביומן "קהילה במגיפה".

בימים כתיקונם אני קם בכל בוקר בשעה 04:45, לכן אני מנצל את מעמדי החדש בתור "עובד מהבית" כדי להיאחז בכרית ולנמנם לי חליפות עד סביבות שמונה-תשע בבוקר.

כשהואלתי בטובי לקום הבוקר, הזזתי עצמי אל הסלון רק כדי למצוא שם את השלישייה בפול גז ואת שרון בפנים מכורכמות. כשהתעניינתי לגבי הסיבה, היא אמרה "אין לנו לו"ז".

כמה מילות הסבר: במאה המשונה הזו בה אנו חיים, הכל הרי דחוס בתוך שורה של לו"ז כלשהו, אוי ואבוי אם תאותרנה דקות חופשיות במהלך היממה, כי הרי אז, רחמנא ליצלן, אנו עלולים לחשוב, להרהר ואולי לעשות את הדבר שהאדם במאה ה-21 כל כך מפחד ממנו – להיות דקה עם עצמך.

כך, עם פרוץ המגיפה, החליטו כמה נשים (סתם ניחוש, די ברור לי שזה לא הגיע מגברים) כי חייב להיות לו"ז, כדי שחס וחלילה הנסיכות והנסיכים לא יצליחו להשתעמם לשנייה או שתיים.

והנה כי כן, על המורנינג, שיגרו שתי גיסותיה של רעייתי אל הוואטסאפ שלה, כל אחת את הלו"ז שנקבע בביתן (ראו תמונה).

לו"ז מגיפה טיפוסי

כאשר העפתי מבט, התרשמתי שהוא זהה פחות או יותר ללו"ז שהיה נהוג במפעל הטילים של ורנר פון בראון בפינמנדה בחודשי האביב של שנת 1945, כאשר ייצור טילי V-2 נכנס לעבודה מסביב השעון במטרה להציל את משטרו של האיש ההוא. למותר לציין שרוב מכריע של מי שהועסק לפי הלו"ז ההוא לקה באפיסת כוחות טרמינלית.

לו"ז מגיפה, טיפוסי אף הוא

ואצלנו? הדבר היחידי הקבוע בלו"ז הוא שהולכים מכות, השריף נגד שתי הנסיכות, או לחילופין הן נגדו.

בהברקה של רגע, או שלא שמתי לב, הוחלט לנוע לעבר חולות עטא. התארגנות מהירה ונוסעים.

בפעם האחרונה הייתי שם בשנת 1976 ומאז חלו שם כמה שינויים, אבל יש דברים שלא משתנים: הרוח הטובה המלטפת את הגבעות, השקט שאשכרה מאפשר לך להירגע והדיונות שאמנם התמעטו אבל עדיין נותנות את כל מה שיש להן – תועפות שבלולים, עדרי אחירותם פורחים וניחוחיים. וכמובן הגללים השטוחים והגדולים הללו שנראים יבשים מבחוץ אך מלאי חיות מבפנים. אחת הנסיכות שקעה באחד כזה, אבל היא הייתה מאושרת באותו רגע אז לא הפרעתי.

ויש משהו שלא היה אז – אגם בגודל הקיבוץ. (יש תמונה) אתם בטח מכירים, אבל לנו זה היה חידוש נהדר.

לחופי ימת עטא

בלי שום לו"ז, השריף, הנסיכות והזקנים עפו שם. על המקום, על עצמם ובכלל – איך אפשר שלא להינות מלהתגלגל במורד דיונה חולית, לרדוף אחרי חרדונים, לראות רכבות דוהרות ממול ולטייל בין הפרחים.

חזרנו לקבוץ, עייפים ומרוצים ואחרי ששמתי את האוטו, שמתי פני אל הכלבולית, לחוש את דופק המגיפה. למרות שהגעתי חבוש בקסקט ועוטה משקפי שמש, טניה שעמדה בפתח, זיהתה אותי מיד ולקחה אותי כלאחר כבוד אל עבר מדף הפיתות, אותו השמצתי אמש. חשתי כמו שגיא כהן שחוזר אל מסעדה אותה קטל בטור ביקורת בעיתון "הארץ" ואכן, המדף כרע מעומס הפיתות.

"תכתוב", ציוותה טניה."שיש גם עוף ויש ביצים". הנה אני כותב. ואז, היא מוסיפה חצי ברצינות, חצי ממש ברצינות. "אמרו לי לשדר אופטימיות". אתם קולטים את השדר?

חזרתי הביתה. לא, אף אחד לא הלך לישון, עדיין אין לו"ז, אז נאכל משהו. הקציצות מיום שישי שלעולם טעימות יותר ביום שני, נזרקות על הפלאנצ'ה והופכות לנזיד נהדר ואני מחליט שאם "עובד מהבית", אז עד הסוף – ושולף מהפריזר כוס קפואה ולתוכה מזרים "בירת חיטה בסגנון גרמני, קלילה מהכוס הראשונה ועד השביעית" (ציטוט מהבקבוק).

אנחנו משיקים כוסות – הנסיכות עם מים, השריף עם פטל, שרון עם קפה מהבוקר ואני עם הגרמנייה.

כן, עד כה המגיפה ממש בסדר. הרבה זמן משפחה, מיץ חיטה בשעה 13:40, אבל רגע !

גם למחר עדיין אין לו"ז.

יומן מגיפה. יתכן ויהיה פרק נוסף.