*אסף שרי, בנם של סימה ואליהו ז"ל, עזב את הקבוץ לפני 30 שנים, אבל זוכר הכל.

פעם, אי שם בעברי הקסום בעמק חפר הבתולי וירוק העד, העטוף וחבוק פרדסי הדרים רחבי ידיים הפונים לכל רוחות השמיים ומרוצפים בחלקות מיושרות, ביקרתי לי כהרגלי בכרך האזורי הנעים והשוקק – חדרה.

אהבתי מאוד את עיר המחוז שלנו, את השוק והאקשן, הסקרנות משכה אותי לשם והמקום נתן לי תחושה טובה. בירת העמק, כך קראנו לה, לעיר שפרדסים חובקים אותה.

לחדרה היינו מגיעים בכמה דרכים. אין מכוניות רבות ואמצעי התחבורה מוגבלים ולכן הגענו בריצה, בהליכה רגועה, על גבי טרקטור או הסעה, אבל אני הגעתי לחדרה רכוב על סוס. אשכרה סוס.

בחברה בה גדלתי וגדלנו לא היה חסר כלום, גן עדן עלי אדמות. אבל אני עסקתי בהישרדות של ה"אני", חיפשתי עצמאות בכל מיני דרכים והרכיבה אפשרה להתנדף לכל רוחות השמיים כמו עלה או נוצה, להרגיש חופשי מהמסגרת ולאו דווקא מלחץ כלשהו, אמיתי או מדומה, רק אני והבהמה המדהימה הזו. במקרה זה רכבתי על בנגור טהור הגזע שעוד יסופר בו, והוא שימש כמונית פרטית, תמיד מוכנה ותמיד פנויה. לא כל אחד יכול היה לרכב על סוס זכר לא מסורס ולכן הוא היה זמין.

דוהר על הסוס, יוצא מהפרדס ומגיע מכיוון דרום והופ – אני בעיר. חונה ברחוב הראשי, קושר בראשיית קשירה לעמוד קרוב ובעיניים מלאות התפעלות ותאווה סוקר את הדוכנים ברחוב ואת האנשים מאחוריהם. שפע וצבעים של חצילים כבושים, פלפלים חריפים, כרוב חמוץ, טחינה משובחת וסחוג חריף וביחד עם כל זה, חיוכים חבריים רבים.

הרעב מדבר וצריך לקבל החלטה: האם לאכול פלאפל ריחני בחדרה, כזה שאין לעמוד בפניו והוא מעורר את בלוטות הרוק ממרחקים, רק מעצם המחשבה עליו? או אולי חדר אוכל, עם ארוחת הערב השגרתית והטעימה? דילמה אמיתית, אך הפור נפל: מכוון לכיוון הפלאפל המוכר והחביב עלי כל כך.

"אהלן, אהלן". מתיישב, הריחות משגעים, השמן מבעבע, אווירה נעימה של צחוקים "מה תרצה"?"

וואללה, תכין פלאפל עם הכל, הכל, הכל, אל תתקמצן על כלום. והבן אדם כבר זורק כמו קוסם את הכדורים שחלקם אף עושים סלטה באוויר בדרכם לתוך הפיתה.

בעודי טורף את המנה, נהנה לי מכל ביס והרעב מתחיל להירגע, נכנס למסעדה קייס מהעדה האתיופית. שני מטר גובה, כולו מכובד ונעים הליכות, גלימה ארוכה, צמודה ישרה כמעט עד הרצפה ובידו מטה מסורתי מרהיב ביופיו עם שערות סוס בקצהו.

חבריי המוכרים החלו לגחך והגיחוך התגבר לדאחקות בוטות, פוגעות ומעליבות, לא זוכר מה בדיוק נאמר שם, הביס נתקע לי באמצע הדרך ולא ידעתי מה לעשות. כאשר נכנס האיש המכובד הזה לפלאפליה, רציתי לעמוד דום בפניו ועכשיו נאלמתי דום והם בשלהם, עושים דאחקות וצחוקים על חשבון אדם אחר.

לא הייתי ידוע כאדם רגוע והדם עלה לי לראש. הקייס הלך מבוייש והראש שלי עובד – מה אני עושה? ובינתיים העשן יוצא לי מהאוזניים. ביד מתוחה למעלה הרמתי את מנת הפלאפל שנחתה בעוצמה ובעוז על הדלפק ונמעכה כנגד העץ הקשה.

"אני בחיים לא אוכל שוב בפלאפל הזה, הבנתם?" הס. שקט. זבוב לא זמזם, היה נדמה שהרחוב עצר.

כמה אנשים מסביב התאוששו ואמרו "כל הכבוד שאמרת את זה, גם אנחנו נחשוב מה לעשות". נשמתי לרווחה, יופי שגם הם הרגישו את זה כמוני.

אבל רוב הפיתה נמרחה על הדלפק אחרי שהספיקה לעורר את בלוטות הרעב, ומצד שני, חדר האוכל כבר סגור.

חזרתי אל בנגור הקשור לעמוד שקיבל אותי בפרפור נחיריים ורקיעות רגליים. קפיצה אחת על גבו ישר לאוכף, רגליים לארכובות והפניתי אותו אל מחוץ לחדרה לכיוון התחנה הבאה בה אוכל להשקיט את הרעב.

אין הרבה אפשרויות מחוץ לעיר, אבל נזכרתי במאפייה הטובה בעולם (או לפחות בעמק חפר) של שושנה מחרב לאת. שושנה, שושנה, שושנה, מה עושה הריח של המאפייה לצעיר רעב ככל שאני מתקרב. למרות שלא קיבלתי את כספי בחזרה אחרי מריחת הפלאפל בעוצמה ובעוז, עדיין הייתה הפרוטה מצוייה בכיסי.

דבר ראשון, בחרתי כמה בורקסים טריים מהתנור, אחד כבר הגיע אל פי והשאר לתוך שקית נייר חומה. שילמתי ויצאתי החוצה, התיישבתי על ספסל וטרפתי אותם אחד אחד כולל הפירורים שנותרו בתחתית השקית. נכנסתי שוב ומילאתי שקית גדולה יותר בעוגות שושנה המופלאות, להביא לאורווה לקפה של אחה"צ וגם כדי לחפות על ההיעדרות הארוכה.

לקחתי גם כמה גזרים ושני תפוחים לבנגור, כד להדק את היחסים בין סוס לרוכבו, המבוססים בעיקר על תן וקח: תן אהבה, אוכל, הברשות ומזמוזים וקבל סוס אוטומטי עם הגה הידראולי בפה העושה בדיוק מה שאתה רוצה, בלי חריגות. בעל חיים הרוצה רק טוב וצריך לדעת איך להוציא ממנו את הטוב הזה.

שבע וטוב לב, שוב קפצתי ישירות לאוכף וקדימה הביתה לאורווה. עובר בגאלופ בין בתי המושב ופתאום מתגלה לי בפתח אחד השערים נערה יפיפייה, שחומה עם עיני ים כחולות או ירוקות כיער וחיוך עדין של הפתעה למראה הסוס היפה החולף על סף ביתה.

המשכתי גאלופ עוד 20 מטרים וסובבתי את הסוס על המקום. הייתי נבוך, אבל בכל זאת חזרתי ולו רק כדי להעיף עוד מבט. התקרבתי ועינינו נפגשו.

"תגידי", שאלתי אותה. "אולי ראית איזה חמור מסתובב בסביבה? נעלם לנו החמור ג'יג'י". בזמן ששאלתי, הורדתי את השקית לגובה שלה ואמרתי לה שתבחר עוגה. היא בחרה, אמרה שלא ראתה את החמור ואני אמרתי תודה ושוב, בגאלופ מרשים, נעלמתי מעיניה.

קוראים לזה קראש.

אגלה לכם סוד: עברתי שם כמה פעמים לראות, אולי תצא שוב משער ביתה. לא משהו אובססיבי, ככה מדי פעם. אבל בחיים לא ראיתי שוב את הנערה הזו.