תמר ישראל, בתם של אשר ובתיה, בת זוגו של ירדן כהן ואמא לאליה, אופיר וכרמל. ילידת 1977, כתת "רקפת". לפני כשנה חזרה המשפחה לגור בקיבוץ כשתמר עובדת בבי"ח הלל יפה כאחות מיילדת.

איך הגעת למקצוע?

"אני אחות במקצועי מזה כ-14 שנים, רוב השנים כאחות במחלקה אורולוגית, אבל מאז ומתמיד חלמתי להיות אחות מיילדת. אני זוכרת שלפני שעלינו לכתה א', ראיינו אותנו לעלון בקבוץ ושאלו מה נרצה להיות כשנהיה גדולים. אמרתי שארצה להיות מטפלת תינוקות ואחות. אז אפשר להגיד שהייתי נאמנה לחלומות שלי". (ואני התקשרתי מייד להיידי ובקשתי שתאתר את הראיון בארכיון והנה המקור לפניכם).

"התחלתי בתחום אחר כי ידעתי שאני רוצה קודם ללדת בעצמי ולפני ארבע שנים, אחרי שהילדים גדלו קצת, התחלתי בלימודי הסמכה למיילדות. מדובר בשנה וחצי אינטנסיבית מאוד, תוך כדי עבודה של שבע משמרות בשבוע. אבל היה שווה את המאמץ".

איך נראה יום העבודה שלך?

"חדר לידה הוא מקום עם אקשן רב, לחץ ומהפכים דרמטיים. התפקיד שלי הוא לנהל את הלידה, כל עוד הכל הולך חלק וללא אירועים המצריכים מעורבות רופא ואני נמצאת בלב העניינים, ממש בתוך הקרביים של האשה (תרתי משמע) של בני הזוג והמשפחה המלווה. אנחנו ארבע מיילדות במשמרת כאשר רוב המשמרות עמוסות בטירוף, פעמים רבות ללא אפשרות להפסקה קצרה אפילו לשירותים או שתיית מים. יש גם משמרות שקטות יותר, במהלכן היולדת מקבלת ליווי אישי ממש.

למחלקת יולדות מגיעות נשים מאוכלוסיות מגוונות, עם תרבות, מנטליות ואמונות שונות. היולדות הערביות, למשל, מגיעות בליווי הבעל והחמות בעוד שאצל הקווקזים נתפסת הלידה כמו אירוע משפחתי והיולדת מגיעה בליווי מספר גדול של בני משפחה. בחדר לידה יכולים להיות נוכחים מקסימום שני מלווים ולא פעם אנחנו צריכים לפעול כשומרי ראש מול בני משפחה הלהוטים להכנס, כדי לשמור על השקט והפרטיות של היולדות. אני רואה את תפקידי כנציגת היולדת שנמצאת במצב קיצון בחייה, כנותנת מידע, כמרגיעה ומכילה את האישה ובן זוגה/המלווה שלה. בתוך המציאות המורכבת והאינטנסיבית של חדר הלידה, לעיתים אני אף מוצאת את עצמי מגינה ונלחמת עבורה ועליה.

תמר ישראל

תמר עם יולדת

במהלך הלידה יש רגעים אינטימיים רבים, רגשיים ומרגשים. למרות שההיכרות שלי עם האשה ומשפחתה היא קצרה יחסית, אני מצליחה להתחבר ומרגישה שהתרומה שלי משמעותית ברגעים הכי דרמטיים עבורם. רוב הלידות מסתיימות בהתרגשות ושמחה גדולה, אך לעיתים יש גם רגעים קשים ועצובים, כמו במקרים של לידות שקטות או סיבוכים בלידה.

אני מרגישה שיש לי השפעה משמעותית על האופן בו תחווה האישה את מהלך הלידה. למשל, כשאישה מגיעה עם ירידת מים ללא צירים, הרופאים בדרך כלל ידחפו לתת זירוז אבל אני, ברוב המקרים, מנסה לתת לזה את הזמן, כי אנחנו יודעות שב-90% מהמקרים האישה תפתח צירים טבעיים תוך 24 שעות.

לעומת זאת, יולדות רבות ומלוויהן נמצאים במתח רב ולא פעם כועסים עלי במצבי תסכול, מצוקה וכאב. לא קל להכיל את זה וגם לא פשוט ללוות באופן יומיומי נשים הסובלות כאבים עזים. אני עובדת על עצמי כל הזמן בתחום הזה.

אני מרגישה שמקצוע המיילדות הוא שיעור בצניעות עבורי וככל שאני עובדת יותר שנים, אני מבינה שאני לא יודעת הכל. כל פעם אני מופתעת מחדש מכך שכל לידה וכל אישה היא סיפור שונה וזה מה שעושה את העבודה מרגשת ומעניינת כל כך ואני מקבלת ממנה תחושת סיפוק ותגמול גדולה מאוד".

איך מתמודדים עם האינטנסיביות הרגשית בעבודה?

"הצוות שלנו נהדר וגם בו אפשר לזהות אוכלוסיות מגוונות. אנחנו תומכות אחת בשניה וזה עוזר מאוד, אך בהחלט מורגש חוסר בתמיכה מקצועית ו"אוורור" קבוע ומתמשך לצוות. גם ההכשרה המקצועית לוקה בחסר בהתמודדות עם מצבים קשים וחסרים כלים לדיבור עם אנשים במצבי משבר. יש למשל שאלה "האם חווית אלימות במשפחה?". אני מבינה שלא נכון לשאול את זה בצורה כזו, אז אני שואלת בצורה מעודנת יותר – האם הוא מתייחס אלייך יפה? (וזה עדיין לא אומר שהן עונות לי בכנות בהכרח). בקרוב תתחיל לראשונה סדנה לצוות עם עובדת סוציאלית שתעסוק בהתמודדות עם טראומות בהריון, ואני מחכה לזה מאוד".

איך מקבלת משפחתך את העבודה הדינאמית שלך?

"אני עובדת בעיקר במשמרות לילה, כי זה נוח יותר להתנהלות המשפחתית שלנו. אני חוזרת הביתה עד 8:00 בבוקר, לפעמים מספיקה עוד לקחת את כרמל לגן ואז הולכת לישון עד הצהריים, כשהילדים חוזרים מהמסגרות. בסופי שבוע אני עובדת גם משמרות בוקר וערב. כל שבוע הוא קצת שונה וזה דורש גמישות מצד המשפחה. זה לא פשוט כי אין שגרה קבועה, אבל הילדים גדלו לתוך המציאות שאמא עובדת בעבודה דינאמית. החזרה לקיבוץ הקלה עלינו מאוד כי שנינו התקרבנו למקומות העבודה שלנו והמשפחות שלנו יכולות לעזור לנו יותר.

אני מערבת את המשפחה בעבודה שלי ומשתפת בעיקר כשאני חוזרת עמוסה רגשית. ירדן כבר מבין הרבה במיילדות וגם הילדים שואלים ומתעניינים. נכון שזה אינטנסיבי ולא קל, אבל אני מתה על העבודה שלי. אחת מחברותי לעבודה כתבה על זה שיר קצר המתמצת יפה את החוויה".

יום שגרתי בחדר לידה

*נכנסת בשתיים וחצי, שותה כוס מים

*חושבת להכין קפה לפני הבלגן: מוציאה קפסולת אספרסו

* צורחים לי: מיילדת!

*באה

*המוניטור מצפצף

*מסדרת אותו

*האטה בניטור בחדר הסמוך

*מזעיקה את הרופא. שמה חמצן ליולדת. מזרימה נוזלים

*לידת ואקום. מתקשרת לרופא ילדים. מכינה עמדת החייאת ילוד

*הכל בסדר. רושמת את הלידה. צריכה פיפי אבל שלייה לא נפרדה עדיין

*שלייה לא נפרדת

*עברו 40 דקות. לא נפרדה. הולכים להוציא בחדר ניתוח.

*מעבירה את התינוק ליונקים. אין כוסות לשתות מים אז לא שותה

*יולדת לוחצת בחדר 3. שמה כפפות

*מקבלת לידה מהממת. הכל טוב.

*מדריכה אותה להנקה, מתעלפת מהמים שהיא שותה. גם אני רוצה. אין כוסות

*תשע וחצי כבר; עושה לי אספרסו וכוס מים מהברז בכוסית שתן. אין כוסות

*קוראים לי בחדר 1: יולדת כאובה

*בודקת אותה, 4 ס"מ. אפידורל

*מכינה לאפידורל. מזמינה לה מרדים. היא צורחת. תיכף מתוקה, תיכף יהיה לך

*עשר וחצי: חמודה אחרי אפידורל רגועה. האספרסו לפח כי לא בא לי עליו. לעומת זאת גוועת ברעב

*23:00 בלילה – משמרת לילה באה להחליף. מעבירות מחלקה. עושה פיפי. טורפת אוכל שהבאתי מהבית. נוסעת הביתה מבסוטה מעצמי ומהקריירה שלי.

מוקדש באהבה לחברותי.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896