(לחץ על תמונה להגדלתה)

ביום שישי שעבר, הלכתי לפגוש את הצייר רן הדרי, שעומד לפתוח תערוכה חדשה בגלריה. בדרך כלל מצוי בידי מידע כלשהו אודות האמן אותו אני הולכת לפגוש. הפעם לא ידעתי הרבה. בשיחת טלפון קצרה עם חנוש הבנתי כי התערוכה עומדת להיפתח, וכי רן שייך לאסכולת הציור הריאליסטי, שפורחת בארץ בשנים האחרונות. מן הרגע הראשון שנכנסתי אל הגלריה הופתעתי, וסקרנותי הוליכה אותי לראיון מקיף עם רן אודות נתיב חייו – יצירתו. על כן, רשימה זו אינה באה לתאר את הנעשה בתערוכה היפה שבגלריה, בה מוצגים ציורים מנוף המקום, אותם צייר רן ממבט על הנוף מבית הקברות שבקיבוץ. אל התערוכה מצורף טקסט יפה שכתבה ענת בדר, בת המאוחד ובת זוגו של רן.

רשימה זו תתייחס אל ההיסטוריה האמנותית של רן, זו שקדמה לתערוכה, שהרי אין מדובר באמן צעיר בתחילת דרכו, אלא בגבר בשנות החמישים לחייו, שמאחוריו כבר שלושים שנות ציור.   איך יכול להיות שמעולם לא נתקלתי בציוריו? התשובה לכך מתארת מהלך אמנותי מעניין, שמתקיים כיום בעיקר בקרב הציירים הריאליסטים בארץ. לצד הגלריות המוכרות שמציגות ומוכרות אמנים, מתקיים שוק פעיל בו צייר מוכר את ציוריו לאספנים עוד לפני שזכה להציגם. בחרתי להעביר אליכם, הקוראים, מעט מן המפגש איתו, שינסה לאגד ולתאר במעט את קורותיו האמנותיים.

רן נולד בתל אביב בשנת 1962, דור שלישי לתל אביבים שורשיים, קורות חייו הולכים ונטווים מהעיר ואליה, כפי שמתארים ציוריו. לאחר השירות הצבאי הוא הולך ללמוד רישום אצל האמנית חווה ראוכר, מכיוון שכבר אז גילה עניין בציור מהתבוננות. חווה משכנעת אותו ללכת ללמוד במכון אבני (השנה היא 1984). שם הוא לומד אצל הצייר משה פרופס, וכשזה נפטר מקץ שנה, בא במקומו הצייר ישראל הירשברג (ישראל נחשב בארץ לחלוץ הציור הריאליסטי, ייסד בית ספר לציור על שמו בירושלים, וציוריו נמכרים בעשרות אלפי דולרים). המפגש עם הירשברג הוא מפגש מכונן עבור רן, בדומה לציירים נוספים בני דורו. הציור מהתבוננות לא קיים בארץ בכלל באותן השנים, המורים בבצלאל ובמדרשה אינם מלמדים לצייר, הציור מוכרז כמדיום מת, שהוחלף על-ידי הצילום. המפגש עם מורה שמאמין בציור קלאסי, ביחד עם הכמיהה הבסיסית לציור מהתבוננות, מהווה לגיטימציה לניסוח האישי שלו.

אחרי שלוש שנים באבני, הוא עוזב את לימודיו שאותם לא סיים מעולם ונוסע לפאריס (1987). בפאריס הוא מנסה להתקבל ללימודים פתוחים בבוזאר. אחרי שבועיים של לימודים, מתוך הבנה שלא ילמדו אותו שם שום דבר חדש, הוא עוזב, ומתחיל את מסע חייו, העצמאי, המחפש, הנודד, המתעד.

בדירתו הקטנה בפאריס הוא מצייר חפצים יקרים לליבו, הנחה פשוטה: ספר ושעון, פיסת נייר, פורמט קטן, התבוננות ישירה, מבט. בביקור בארץ הוא פוגש באספן ירושלמי שקונה את כל יצירתו. כך שציורים אלו, כמו רבים וטובים שבאו בעקבותיהם, לא הוצגו ונמצאים עד היום באוספים פרטיים, מוכרים ליודעי חן בלבד.

בשנת 1990 חוזר רן הביתה, לתל-אביב. ומתחיל לצייר את אשר סביבו, פנים חדר. הבית הוא הסטודיו, נושאי הציור הם סביבת חייו, תמיד מהתבוננות ישירה. ציורים שיוצאים מהמראה הקלאסי של טבע דומם, אל מרחב הבית, האופן שבו דברים מונחים במרחב, חלל.

בשנת 1992, עקב מעבר דירה, משתנים נושאי הציור. פתאום יש חלון, כך נפתח מרחב חדש לציור וכך נולדים ציורי הנוף האורבני: גגות תל אביב, גורדי שחקים, מראה מלמעלה, מתבונן מרחוק. כמו בעבר, כך גם הפעם, הציורים נמכרים טרם הוצגו.

נתיב חייו מכתיב אורח חיים שמורכב מעבודות מזדמנות בשביל לעשות כסף, ואז כמה חודשים אינטנסיביים של ציור וחוזר חלילה. בשנת 1994 נולדת לרן בת – לילי, הלידה והתינוקת החדשה קושרים אותו אל הבית. החיים סביב החיים החדשים, ההליכה אל השוק בשביל להביא פרחים מולידה את סדרת ציורי הפרחים. שוב, הציור בתוך החיים, לא הולכים אל הסטודיו, הסטודיו הוא הבית, נושאי הציור הם החיים עצמם. הפעם מוצגים הציורים בתערוכת יחיד בגלריה טובה אוסמן (1995) בתל אביב.

אחרי התערוכה הזו רן יוצא מן הבית אל הרחוב, והוא מתחיל לצייר מראות של רחובות בתל-אביב, הפעם אין אפשרות לעמוד ברחוב ולצייר. רן נדרש לשלב התבוננות בצילום בכדי לצייר אותם. עכשיו הציורים גדולים, מתארים מראה רחב יריעה, במבט ישיר והפעם מלמטה, בגובה בו נמצא אדם שניצב בתוך הרחוב.

בסביבות 1996 האמנות הישראלית מתחילה לגלות עניין בתופעת הציור הריאליסטי. אלן גינתון (אוצרת ראשית של אמנות ישראלית במוזיאון תל-אביב), מציגה כמה ציורים של רן בתערוכה במוזיאון תל-אביב תחת הכותרת: 'מציאות מדומה'. תערוכה שמתארת את החזרה לריאליזם באמנות.

מפגש עם רקדנים שמתקיים בשנת 1997 מביא את רן לצייר דמות ספציפית של דוגמנית, מבחינתו זוהי חזרה לנושאים שענינו אותו בלימודיו – לצייר אנשים. הפעם הוא יוצא מן הבית, והולך לציר במרחב של בית אחר, גם הפעם, הסטודיו מקופל לתוך כן נישא ולתיק הצבעים והמכחולים –  הסטודיו מתקיים היכן שהצייר נמצא. בשנת 1999 פוגש רן אספן, שמציע לו סטודיו מרווח ביפו. גם הפעם, כבעבר, פעולת הציור היא מה שנשקף מחלונות הסטודיו – גגות תל-אביב. בתערוכה שמקיים מוטי עומר (פרופסור מוטי עומר שנפטר לפני חודשים אחדים, ניהל במשך שני העשורים האחרונים את מוזיאון תל-אביב לאמנות, ונחשב בעיני רבים כאיש המשפיע ביותר בארץ בתחום האמנות הפלסטית) לכבוד 90 שנה לתל-אביב, מוצגים ציורים אלו במוזיאון תל-אביב. באותה השנה פותח אלון שגב את הגלריה הראשונה שלו בתל-אביב, אמנים רבים עומדים בתור על מנת להיות מוצגים בחלל הנפלא, רן נמנה עם האמנים הראשונים שמיוצגים על-ידי הגלריה. בשנים 2001-2 מציג אלון שגב תערוכת יחיד של ציורי הנופים והעירומים (ציורי הרקדנית). בנקודת הזמן הזו, במסע המתמשך של הציור נולדים לפתע נופים חדשים, רן קורא להם 'נופי זיכרון'. אלה ציורים שנולדים מעצמם, מראות נפש.

לידת בנו השני וטלטלות החיים הביאו להפסקה ממושכת. כשלוש שנים רן לא צייר. בשביל צייר אין מדובר בעניין של מה בכך. אחרי הפסקה ארוכה ומטלטלת רן חוזרת אל השורש: מראות עיר הולדתו תל-אביב. מתל-אביב הוא יוצא אל מסע לצפון הארץ, שם גר חבר קרוב. מחצר ביתו הוא מצייר את נוף התבור (2008) – שוב מסע, שוב גילוי של נוף חדש.

האם חיידק הנדודים מוליד את הציור, או שמא הכמיהה לצייר דבר מה חדש מחייבת את היציאה למסע? כנראה קשורים הם זה בזה, עד שאין לדעת מה הוליד את מה. גם כאן בגלריה מוצג מסע, מסע של צייר שהגיע לארץ חדשה. לאט לאט הוא מתערה במקום, לומד לחוש אותו, מבקש לתאר אותו ולצרפו לספר המסע.

כדאי מאוד ללכת לגלריה לראות את ציוריו של רן הדרי, כדאי לקרוא שורות אלו לפני הביקור בתערוכה, או אולי אחריה.