איילת אסטליין, 1989

בשנת 1989 כיכבו בראש מצעד הפזמונים הלהיטים "למבדה" ו"ריקוד המכונה של משינה", הפריט האופנתי ביותר בערב שישי בחדר האוכל היה גומיית סקרנץ' מקטיפה וגרביים מגולגלות היטב עד לקרסול.

היה נראה הגיוני מאוד שאבא שלי (ועוד אבות רבים אחרים( מעשנים סיגריות והכי אהבתי שהוא משליך את הבדל לשביל ואני זוכה לכבות אותו בתנועה סיבובית של הרגל.

בקיץ נסענו לנופש באילת שהתברר כלינה בקיבוץ אילות. אחי ואני ישנו שם במיטת קומתיים בחדר כל כך קטן שאת התיקים עם הביגוד שמרנו בחדר ההורים. עשיתי את הדרך לשם בלילה שוכבת על ברכי אמי בספסל האחורי מכיוון שלא הייתה חובת חגורת בטיחות מאחור.

ב-1 בספטמבר אותה שנה, צעדנו כבכל יום לגן דקל ושם קיבלנו ילקוט במתנה. כחול לבנים, ורוד לבנות ורק אני קיבלתי סגול. עד היום אני לא יודעת האם במקרה או שאמא שלי התערבה בקונפורמיזם.

משם צעדנו בשיירה מכובדת ובחולצות לבנות לדשא המשופע של משגב, עם החבר'ה מגן דולב שיהפכו, לטוב ולרע, בני כיתה שלנו. עשו לנו טקס יפה ואז ההורים חזרו לעבודה ואנחנו נשארנו עם שלומית נחמני שלא עזבה אותנו עד סוף היום. לקיבוצים אחרים לא היה ליווי כזה.

היו לי שש שנים נפלאות ב"משגב". בדיעבד אני מבינה כמה יצירתי היה החינוך שם: יציאה דו- שבועית לשדה הבור, כשלמדנו על האסלאם, הכנו משרביות בשיעור אמנות וכשלמדנו על רוסיה, בתקופת העלייה של שנות ה-90, הכינו לנו ילדי כיתה ו' חידון בכל רחבי בית-הספר.

והיום אני בת 37 ובתי מתווכחת עם אבא שלה בעוז. אגרופיה קפוצים, הדמעות מוחזקות עדיין ותיכף הן יפרצו כשהיא מטיחה בו: "לא נכון, אבא! לבועות סבון יש רגשות וזה לא נעים להן שלא נשחק בהן ונשכח אותן".

רז כהן, בתה של איילת, 2020

אני איתה. הייתי ילדה כזו בדיוק, לפעמים אני עדיין מאנישה דוממים ויש לי את כל הרחמים שבעולם לעזובים ולנשכחים מאחור, גם אם מדובר בצעצוע ישן או בפוליטיקאי שסרח.

היא אוהבת מדע ומאמינה בו בכל לבה הילדותי אבל מתוך נקודת המבט של העת העתיקה. כמו היפאטיה (מתמטיקאית ואסטרונומית שפעלה באלכסנדריה בשלהי המאה הרביעית). לא במעבדה לבנה וסגורה אלא במחקר וגילוי של העולם דרך הידיים, העיניים, הפה ובעיקר הלב.

ותכף היא עולה לכיתה א'.

בבית-הספר שפעם היה שלי.

הדשא המשופע כבר לא שם וגם שלומית נחמני כבר לא תלווה אותה ותנסוך בטחון בה ובאמא שלה.

ואני מקווה בכל לבי שהרעיונות היפים של "היפאטיה שנת 2020" ימצאו מקום גם תחת כנפי מערכת החינוך הממלכתית.

שהיצירתיות והחשיבה המקורית לא תדוכא תחת השרירותיות של משרד החינוך, שיהיה מקום להבעה אישית למרות שכולם לובשים את אותה חולצה והכי חשוב – שלא תהפוך ל"עוד לבנה בחומה".