התערוכה עוסקת בנושא הפילוג, שהתרחש ב-1952. נעה יקותיאלי, שנולדה בשנת 1989 בקליפורניה, נחשפה לסיפור המקום בשיחותיה עם חנוש. היא חיפשה אחר חומרים שיטעינו את עבודותיה ברוח המקום.

 מה בעצם מביא אמנית, ילידת מקום וזמן אחר, להתחבר אל סיפור שטבוע בDNA של המקום?

 נעה נולדה ובילתה את ילדותה המוקדמת בארה"ב. מגיל צעיר היא התחנכה בחינוך ברוח מונטוסורי. בגישה החינוכית הזו, הילד נדרש להכתיב לעצמו שלוש משימות ולעמוד בהן.

נעה מתארת: "למשל לבחור חלק מתוך מפת כדור הארץ שבנויה כפזל, לקחת את החלק של יבשת אפריקה למשל, לעבור על הקו, אח"כ על הקו יש לנעוץ סיכות לאורך הקו – יש לחזור על הפעולה מספר פעמים עד שאתה מרגיש שאתה שולט בפעולה". נעה מספרת כי הלמידה הזו יצרה אצלה אחריות מאוד גדולה מגיל צעיר, והיא עושה בה שימוש נרחב עד היום בהערכה לפרטים הקטנים ובמשמעת העצמית לה היא נדרשת כאמנית. כשהיתה בכיתה ב' הגיעה לראשונה עם משפחתה לארץ, להרצלייה, שם החלה ללמוד בבית הספר לאמנויות ע"ש א.ד.גורדון. את חטיבת הביניים והתיכון המשיכה בבתי ספר רגילים.

במקביל לשירות לאומי אותו עשתה בבית ספר לילדים עם פיגור שכלי ושיתוק מוחין בתל-אביב, למדה באופן פרטי תדמיתנות ודיגום חופשי – הפן הטכני שבעיצוב אופנה.

כל זמן הלימודים המשיכה לצייר ולעבוד עם חומרים שונים, כך הגיעה לחיתוך הנייר. היא הרגישה כי הציור שליווה אותה מאז ילדותה ככלי ביטוי, עובר תהליך של השטחה. כך קרה כי חיתוכי הנייר הפכו לכלי לציור חופשי. כאן התרחש הגילוי של חיתוכי הנייר.

נעה: "'מתוך השחור יצאו חריצים של אור', להבדיל מציור ורישום, שאפשר למחוק ולצייר בשכבות נוספות, בחיתוך נייר יש משמעות של זמניות. ברגע שהנייר נחתך זה בלתי הפיך. גם בחיים יש שליטה מוגבלת ולומדים להתגמש. חיתוך הנייר מאפשר לי ליצור מסכת יופי משלה בניגוד לתוכן המעט קשה לפעמים, יש פער בין מה שנראה לבין מה שמתרחש, בין אבסלוטיות בפוזיטיב ונגטיב לבין הצל שיוצר החיתוך נייר, בין האין והיש."

"בעבודות שלי אני יוצרת יש מאין, על ידי הסרה של חלקים מהנייר, החורים בסיפור, נוצר הזיכרון שנשאר שהוא העבודה. בתערוכת יחיד (מימין) שהתקיימה בגלריה על הצוק בנתניה, הופיעו כמעיין רישומים, שנוצרו מחיתוך הנייר, בפורמט של ספר סקיצות שיצרו מקצב על קירות הגלריה – כעדות לפעולה מהירה, רגעית. בכולם דמויות של נשים עירומות שסוחבות מטען רגשי, מחשבתי או פיזי שבא לידי ביטוי כאובייקט."

 הפעולה של נעה בתוך חלל הגלריה מחברת בין העיסוק האישי בזיכרון, לבין המדיום האמנותי בתוכו היא פועלת, יצירה של אינסטליישן. כאן חשוב להבהיר מושג אמנותי נוסף: סייט-ספסיפיק" – אתר מסוים, פעולה, מיצג אמנותי שנבנה לחלל מסוים. נעה יוצרת תמהיל ייחודי בין העניין האישי שלה בפירוק, זיכרון והרכבה מחדש לבין המקום: "מעניין אותי לעבוד לתוך חלל – החלל מכתיב את הצורה שהעבודות באות לידי ביטוי. כשאני בונה תערוכה אני חושבת על המעברים של הצופה בתוך החלל".

נעה: "החפצים הם נושאי זיכרון אובייקטיבים – בניגוד לבני אדם שזוכרים חוויות באופן סובייקטיבי, החפצים מטמיעים לתוכם זיכרון של זמן ומקום – הם מספרים את ההיסטוריה. העבודה עם החפצים הגיעה מתוך החיים. כשאני מסתובבת אני מוצאת הרבה פעמים ערימות של חפצים ברחוב: תכולת דירה של אדם שמת, הספרים שקרא, החפצים שאיתם חי, אנשים שלא מעוניינים יותר בחפץ מסוים ומוציאים אותו לרחוב, אני אוספת חומרים כאלו אליי לסטודיו, אני רואה בחפצים מעין קפסולת זמן שמכילה זיכרון".

נעה: "כל היצירה שלי קשורה בזיכרון, זיכרון הוא זהות. כשביקרתי בגבעת חיים מצא חן בעיניי שהחלל של הגלריה נמצא בתוך מקום שאינו סטרילי. מתוך שיחה עם חנוש עלה עניין הפילוג, ומיד עניין אותי, המצב המטורף הזה של חלוקת החיים לשניים, משפחות ובתים שמתצפלים באופו פיזי וריגשי. ביקשתי מחנוש שתשלח לי תצלומים מהתקופה של הפילוג. העבודה על התערוכה החלה בבחירה של הצילום (שתלוי בכניסה לגלריה משמאל). בחרתי בו, כי יש ברקע בית והוא מתעד את אותם נערים שבונים בית בגיל כה צעיר, הוא צולם ב-1952. הפעולה הראשונה היתה ליצור רישום מגזרת של התמונה. האובייקטים המוצגים נולדו אחר-כך.

בעבר כבר עבדתי עם אוביקטים, למשל בספרים שמצאתי לאורך השנים. בדרך כלל בחרתי דימוי מתוך הספר ואליו התייחסתי. כך נולד הטיפול בחפצים. עקרתי את הבסיס של החפצים ושתלתי בהם רישום. כל חפץ הוא קפסולת זמן של רגע."

לאחר איסוף החפצים בקיבוץ, נוצרו עבודות החיתוך בנייר שנשתלו לתוכם. אלו העבודות שנמצאות בקיר הימני בגלריה. מולם, על הקיר משמאל נמצאת האינטרפרטציה שלה לסיפור – הרס טוטאלי של בית, ומה שנשאר הוא שלד של זיכרון מחורר. הדימויים שנמצאים בחפצים הם בעצם החללים החסרים מהעבודה של ההרס, והחפצים הם תמצות של מה שאנחנו יכולים לקחת איתנו כזיכרון.

גם הדימוי של הבית אינו זר לנעה. בתערוכת היחיד ב'ארטסטיישן' היא בנתה בית, בתוך חלונות ודלתות היא יצרה רגעים קטנים – רסיסי חיים. המעגל של החפצים על הרצפה נוצר במקום, מתוך החפצים מהמקום.

נעה: "כולם כלים שמכילים, אני חושבת שאם בני אדם היו מסוגלים להכיל יותר את האחר, הרבה פרידות ופיצולים היו נעשים אחרת או לא נעשים כלל. איני אומרת את זה כביקורת אלא זו שאלה שאני שוהה בה בהקשר אינדיבדואלי וקולקטיבי שלנו כחברה".

נעה יקותיאלי היא אמנית צעירה ומבטיחה, כדאי לכולם לבוא אל הגלריה ולהכיר את יצירתה.