לפתוח את העלון לתומי ולגלות פתאום כי הוענק לי תפוח הזהב – זה היה מרגש בטירוף. וכשראיתי מי העניק לי את התפוז – יסמין רז, יקירתי – ההתרגשות גאתה שבעתיים. כי אין גמול עמוק יותר ממי שזכיתי להיות גם המורה שלה, גם שותף שלה לעשייה והעיקר – זכיתי להפוך לחבר שלה. תודה, יסמין!

אני מעניק את תפוח הזהב לממי לברון.

כי ממי היא, קודם כל, מצב רוח טוב, ואופטימיות, וקלילות, ושמחת חיים. גם כשהחיים לא תמיד קלים (והם לא) כשההרים גבוהים (והם גבוהים) והנפילות עמוקות (אוהו כמה שהן עמוקות). ודווקא אז אפשר ממש להידבק ממנה באופן פיזי בכל התכונות הללו, ופתאום החיים נראים קצת יותר אפשריים.

וגם להירתם למשימות למען הכלל: תפקידים קהילתיים תובעניים (מגיל רך ועד קשישים) הפקות מורכבות, העמדת ריקודים, שירה ומה לא.

וגם להיפגש תמיד בחיוך רחב, בחיבוק ללא תסביכים, בשאלה חטופה: "מה שלומך?" שנשאלת מכל הלב וגם מחכה לתשובה.

וחוץ מזה, גידלנו ילדים באותה כיתה, וחווינו עמם כהורים את כל המסע הארוך מן הסיר ועד עצם הרגע הזה. וזה היה כל-כך נעים לדעת שאנחנו שם בצוותא, באותה סירה מיטלטלת של ילדות-נעורים-בגרות.

ממי יקרה, פצצת אנרגיה אהובה, המשיכי להעשיר את קהילתנו! אני שמח שאנחנו הולכים ביחד את כל הדרך הארוכה הזו.