נוכחים:

עירית – ילידת 1983. נולדה וגדלה בגבעת אולגה (בתו של לואיס ויונטה שעבד כל השנים ב"שפרירים"). מציינת שאפשר היה לקרוא להם לצורך הראיון: הבת של לואיס, בעלה והנכדות, כי כך כולם מכירים אותם בקיבוץ ותמיד אומרים לה – אהההה, אז את הבת של לואיס! בהכשרתה מורה לחינוך מיוחד (סמינר הקיבוצים). עבדה בשנה שעברה כמחנכת כתה ט' ב"שפרירים" ועזבה מרצונה עוד לפני "המבול הגדול" שנחת על המקום לטובת חינוך ילדים צעירים יותר, שזו האהבה שלה. כיום מחנכת כתה ג' ב"משגב".

שגיא – יליד 1974. נולד בראשל"צ. בהכשרתו מהנדס חשמל (תואר I באונ' בן גוריון, תואר II בהנדסת מערכות בטכניון). עובד מאז היותו סטודנט שנה ג'  באלת"א (התעשיה האווירית) באשדוד כראש תחום, למעשה בונה מכ"מים. בקר טיסה במילואים.

שניהם אוהבים מאוד את העבודה שלהם. שגיא אוהב לגרום לפרוייקט לקרות, להניע את האנשים ולהכניס fun בעשייה. הוא נוסע כשעה לכל כיוון, מנצל את הנסיעה כזמן איכות להיות בשקט עם עצמו. "זה סוג של מדיטציה". יש לו יתרון שלא יכול לקחת עבודה הביתה כי כל החומר הוא בטחוני. עירית פוסעת מספר צעדים מהמרפסת לחדר המורים במשגב ומרגישה שמגשימה את עצמה בתחום החינוך (התפוח לא נפל רחוק מהעץ…ע.א.), אם כי יש לציין שאצלה דוקא יש יותר מדי חומר שאפשר להביא הביתה מהעבודה.

נוכחות אך ישנות:

יעלי – בת 3.8, בגן רימון, ילדה עליזה, אנרגטית וסוחפת.

עופרי – בת 1.4, בפעוטון של יוליה. ילדה מתוקה וחייכנית. שתי הבנות מתות על המסגרות שלהן וכך גם ההורים.

איך הכירו: בסדנת תקשורת (העצמה) שבה השתתפו. לאחר יום-יומיים בסדנא עירית ניסתה להתחיל עם שגיא אך הוא היה תפוס אז עם חברה אחרת. היא אמרה לחברתה באותו יום – "זה יהיה בעלי. הוא אמנם יוצא עם מישהי עכשיו אבל הוא יהיה בעלי". אחרי שלושה חודשים התחילו לצאת ביחד ואחרי כשנה התחתנו. אחרי שנה נולדה יעלי ולאחר עוד שנה נולדה עופרי. עם סיום הגשמת התכנית המשפחתית יהיו להם חמש בנות.

הבית: בונים בית חדש ומרווח בהרחבה ביד חנה, שנמצא בשלבי בנייה מתקדמים. בינתיים שוכרים בשנה וחצי האחרונות דירה בקיבוץ – שני חדרים בנעורים שחוברו להם יחד לדירת שלושה חדרים (הערת המראיינת: מאוד התרגשתי להיכנס לדירה כי זה היה חדרי במשך שלוש שנים עליזות שבהן גרתי בשכונת הנעורים… ע.א). השכונה שהוזנחה בשנים האחרונות שופצה והפכה להומת ילדים וגינות יפות, לאחר שאוכלסה בלא מעט משפחות צעירות. הם המשפחה היחידה בשכונה שאין לה קשר משפחתי בקיבוץ.

הבית מאוד צפוף וניכר כי חסרים בו מאוד מקומות איחסון. פריט הכרחי לדיירים בשכונה זו הוא מחסן הפלסטיק שמאחסן את כל מה שלא מצליחים למצוא לו מקום בבית או אצל ההורים.

לבית יש מרפסת יפה עם פרגולה מושקעת שהקיבוץ בנה. המטבח קטן ולכן אין בו מקום אפילו לתנור, שנאלץ לשבת בצד.

יעלי ישנה בחדר קטן משלה, אך את המיטה של עופרי נאלצים להשאיר עדיין בחדר שלהם כי אין לאן להעביר אותה.

למרות הצפיפות, הם אוהבים את הדירה והיו שמחים להשאר לגור בגבעת חיים. מאוד אוהבים את האנשים פה ואת מסגרות החינוך לגיל הרך, ואת העובדה שהכל נמצא במרחק הליכה. עירית מרגישה שהצליחה ליצור קשרי חברות אמיתיים עם לא מעט אנשים. אם תיפול לידם הצעה לדירה גדולה יותר בקיבוץ, הם ישמחו לבחון את האפשרות להשאר פה לתקופה נוספת.

איך נראים חיי היומיום שלהם: בקושי ישנים, רצים בין העבודה לבנות. מנסים לייצר בציפורניים זמן לעצמם. "שלא ישמע כאילו אנחנו מתלוננים…"

נעזרים הרבה בסבא וסבתא בגבעת אולגה. המרחק הקצר מאפשר קשר יומיומי. סבא לואיס נכון לכל משימה. עירית יכולה להתקשר אליו ב-5:45 בבוקר ולבקש את עזרתו עם הבנות וב-6:30 הוא כבר מתייצב. עירית מציינת שהוא מאוד מתרגש מכך שהוא שוב חוזר לשהות בקיבוץ בתדירות גבוהה ומכך שהם מתגוררים פה, זו סגירת מעגל בשבילו.

למרות העייפות, מנסים בכל זאת לעשות בשעות הפנאי: שגיא – לתופף. מתאמן בחדר חזרות שלידם. מתגעגע לזה מאוד ומקווה שבביתם החדש יהיה לו חדר מסודר למע' תופים בממ"ד.

עירית – לבשל ולאפות, בעיקר כל מיני מאכלים מרוקאיים מהבית. אמא שלה שפית ומשם שאפה מגיל צעיר את ריחות התבשילים ואת ההנאה מהבישול. לצערה כמעט ולא מצליחה להגיע לבשל ובסוף יוצא ששגיא מבשל ביום שישי כשהוא בבית…

איפה מדמיינים את עצמם עוד 10 שנים? בבית משלהם, עם ילדה חמישית. ואם יהיה בן אז גם טוב…