אמיל זיידמן
את הכתבה הזאת אפתח באזהרה: לפני הקריאה מומלץ להצטייד בכדורים למניעת ציניות, בעיקר זאת מהמין הישראלי שהיא מסוכנת במיוחד. אתם עומדים להיות חשופים לתופעה שהיא יהודית, ציונית, ואידיאליסטית במיוחד. החשיפה אליה יכולה לעורר תופעות לוואי של השתאות, הערכה והרגשת שייכות לאומית שכבר מזמן לא נצפו אצל הישראלי הממוצע, בעיקר לא תת-הזן הקיבוצניקי.
הגורם לכל זה הוא נער צנום למדי העונה לשם הלא שגרתי מוזס ישראל מון (Moses Israel Moon). יצאתי לשמוע את סיפורו של מי שמשלב בשמו גרמי שמיים חלליים, את זה שהוציאנו ממצרים ושמה של המדינה.
תעודת זהות – מוזס מון , בן 19 (כמעט 20).
במקור : מעיר קנדית קטנה עד בינונית בשם המילטון, לא רחוקה מטורונטו.
בנוכחי – חדר 62, משכנות חיילים, גבעת חיים איחוד.
סטטוס– עולה חדש, חייל בודד. טירונות בגדוד שמשון, חטיבת כפיר.
סטטוס אישי – יש חברה, מזיכרון יעקב. גם כן עולה חדשה וחיילת בודדה. יפה ואינטליגנטית, אוהב אותה מאוד. משוחררת טרייה מצה"ל.
משפחה – בקנדה. אב (מוזיקאי, מומחה לנגינה בנבל), אם (מחזאית וסופרת) אחות אחת (גדולה ב 10 שנים). משפחה עם מקורות רבים ומגוונים: מצד האב סבא רבא סיני (מכאן השם מון), סבתות צרפתיות ופיניות. מצד האם – משפחה יהודית שהגיעה מאזור אוקראינה.
שתי המשפחות הגיעו בסוף המאה ה- 19 כדי להשתתף בבניית מסילת הרכבת.
משפחה בקיבוץ– משפחת צביון (אורי ושוש). "הם הכי טובים, משפחה אמיתית". דואגים לכל העניינים, מסיעים, משתתפים בטקסים, ארוחות שבת. – כל מה שצריך כשהמשפחה האמיתית שלך רחוקה יותר מ 5,000 ק"מ.
תחביבים– הרבה כשרון אמנותי. מוסיקה – תופים, קונטרה בס, חצוצרה, גיטרה , חליל . . . וכמובן – נבל. בכלל רואה את עצמו כאיש תיאטרון. שחקן דרמטי. כבר עשה כמה תפקידים ואפילו הגיע לשחק בסרטים שוברי קופות.
כרגע התחביב העיקרי – לישון בשבת.
זהות יהודית–בית חילוני שמאמין באלוהים. מאמין שאלוהים קיים ביום יום, ביצירה ובאמנות. בית עם הרבה פילוסופיה והגיון. ידע שהיה יהודי, הבין שיש לו מורשת יהודית, אבל לא הבין את זה ממש. לא התחבר למוסדות או ארגונים יהודיים או כל צורה אחרת של יהדות פורמאלית.
ציטוט יהודי– "יהדות זה שמחה" .
הערת בייניים של המראיין על יהדות צפון אמריקה: מחקר שנערך לפני כחמש שנים הראה שליותר ממחצית הסטודנטים היהודים יש הורה אחד שאיננו יהודי במקור והוא בן למוצא אתני שונה. המשמעות היא שעוד 20 שנה, רק מיעוט קטן של מי שייקראו יהודים בתפוצות ויזהו עצמם כיהודים, יהיו בעל זהות אתנית/ביולוגית זהה ליהודים בישראל. ואנחנו בישראל, שרגילים לזהות מוחלטת בין הדת ובין האתניות היהודית, צריכים להתחיל ולחשוב אחרת ולחפש הגדרות רחבות יותר ופחות אתנוגראפיות ומצמצמות(א.ז.).
אז מה פתאום ישראל ??? – ישראל תמיד הייתה קיימת בחיי, אומר מוזס. מעין לחישה מסתורית שעוברת מפה לפה בשולחן ארוחת השבת. משהו שמדברים עליו מפעם לפעם ואתה יודע על קיומו, אבל ללא חיבור מעשי ובטח ללא מחשבה על עלייה ואפילו לא על ביקור בישראל.
הקשר הממשי יותר נוצר כשאירחנו חייל ישראלי למשך שנה. באמצעותו, אומר מוזס, (שהיה אז כבן שמונה) התחלתי להבין שישראל איננה מדינה דמיונית מעבר להרי החושך אלא מציאות ממשית. ההכרה התחילה להתגבש, מוסיף מוזס, אבל היא עדיין הייתה מעורפלת ולא ברורה.
השינוי המשמעותי יותר החל בגיל 13, כשהתחלתי לקרוא עיתונים, להבין את החדשות ולאסוף יותר ויותר פרטים על ישראל. גם במשפחה דיברו יותר על ישראל במושגים קונקרטיים והאהבה שלי לישראל התחילה לגדול.
בגיל 17, לקראת השנה האחרונה בתיכון, אומר מוזס, אני זוכר שישבתי וחשבתי לעצמי מה אני רוצה לעשות בחיי? הצבתי לעצמי את כל האפשרויות וכולם נראו לי שגרתיות, הולכות בתלם וקצת משעממות. רציתי לעשות משהו מרתק, יוצא דופן, מלהיב, הרפתקני, משהו שמתאים לאופי היצירתי והנון קונפורמיסטי שלי. הדבר הראשון שעלה במוחי היה לנסוע ולבקר בישראל. היה לי ברור שאם אני בעצם חושב על הרפתקה וטיול בעולם– ישראל תהיה היעד הראשון.
השלב הבא היה פגישה שלי עם נערה שסיפרה לי על תכנית מח"ל.
מהי תכנית מח"ל? תכנית מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) היא תכנית צה"לית המיועדת לבני נוער יהודיים בני 18-23 מרחבי העולם, המבקשים להתנדב לשירות צבאי קרבי ומשמעות יבצבא הגנה לישראל. המסלול מיועד רק לצעירים שאינם בעלי אזרחות ישראלית וגם הוריהם אינם אזרחים ישראלים.
מסלול השירות של צעירי מח"ל הינו 18 חודשים והוא כולל אולפן עברית צבאי. השירות בתכנית מח"ל הוא במסגרת חטיבת הנח"ל. (מתוך אתר האינטרנט של צה"ל)
חשבתי לעצמי, מוסיף מוזס, שאם כבר חוויה משמעותית ומיוחדת, תכנית מח"ל עדיפה על סתם ביקור תיירותי? אף פעם לא אהבתי לראות את עצמי כתייר, הוא אומר, ותמיד הרגשתי שהקשר שלי עם ישראל הוא יותר מאשר סתם יעד תיירותי.
הבשורה להורים – אני זוכר שנכנסתי לסלון שלנו וההורים שלי היו שם. אמרתי להם בפשטות "אני חושב שאני מוכן להצטרף לצבא". (כנראה היה ברור לכולם שמדובר בצה"ל ולא בצבא הקנדי א.ז.).
היו כמה שניות של שקט. אמי הסתכלה עלי והנהנה. הרגשתי משהו כבד אבל חיובי. ראיתי דמעות בעיניים של אבא, דמעות של גאווה והוא אמר "אני גאה בך" . אמי הייתה שקטה למשך היום, אבל למחרת אמרה לי "אני מאחוריך" .
הביקור הראשון בארץ – כשבועיים אחרי אותו ערב גורלי הגיעו בני משפחת מון לישראל בפעם הראשונה בעקבות כנס מקצועי שהשתתף בו האב.
"הבנתי שישראל היא מדינה רגילה, ככל המדינות, אבל גם הרגשתי הרגשה של שלמות. אני זוכר את הביקור בירושלים, את ההבנה שזה מקום עם היסטוריה, מורשת, הרגשה של קשר. בטיסה לישראל פגשנו טייס שהזמין אותנו לבוא ולטוס איתו במטוס פרטי. החוויה של לראות את ישראל מלמעלה הייתה בלתי נשכחת, מכוננת ומשמעותית.
הלם תרבות – היה גם הלם תרבותי לא קטן. בקנדה כולם מנומסים, קרירים, מאופקים. ואילו בארץ, הכול מתפוצץ (תרתי משמע א.ז.) הכול שופע. מסביב מתפוצצות פצצות ואצל הישראלים זה "יאללה מסיבה!!" . רציתי מגוון ותרבות ופשוט שתיתי את הכול בצמא. כשהסתיים הביקור, ידעתי – אני מתגייס!
ההגעה לארץ והגיוס– כשמוזס הגיע לארץ, הוא התחיל את הביקור בטיול מאורגן של פרויקט תגלית. הפרויקט, שהוא יוזמה של פילנתרופים יהודים, ממשלת ישראל והקהילות יהודיות בארה"ב מביא סטודנטים יהודיים למסע של שבועיים לארץ. את הסטודנטים מלווים חיילים וסטודנטים ישראלים כחלק מהמאמץ לחיזוק הקשר האישי בין ישראלים לבין יהודי התפוצות.
"בקבוצה שלי היה את יוחאי (דה בורס) כאחד החיילים. ומאחר וידעתי שאני רוצה להתגייס, את רוב זמני ביליתי איתם ושמעתי מהם כל מה שיכלתי לשמוע על הצבא. לא ממש ידעתי לאן אני הולך רק ידעתי שאני רוצה ללכת ליחידה קרבית.
הלב הישראלי – בסוף הטיול יוחאי בא אלי ואמר לי "אני רוצה לעזור לך" והציע לי לבוא לקיבוץ כחייל בודד. זאת הייתה ההתחלה של ההבנה שלי את התרבות ואת הלב הישראלי. ראיתי מה המשמעות של האמירה על כך שלישראלים יש לב חם. בקנדה זה אף פעם לא יקרה שאנשים יהיו מוכנים לבוא לעזרתך בצורה שכזאת. כאן לא שואלים, פשוט אומרים "קח אוכל","קח כסף", "אני אעזור לך" – זה מדהים.
המשבר והרגשת הבדידות – אבל מוזס סירב, בשלב הזה היה לו איזה סידור של "שמירה על בית" של חברים של המשפחה, והוא לא רצה להפר את הסידור. פתאום מצאתי את עצמי לבד. התכנית של תגלית נגמרה והיו לי חודשיים עד שתוכנית מח"ל תתחיל. חייתי בבית לבד, בלי חברים, בלי קרובי משפחה, הבירוקרטיה הצבאית התחילה לעבוד ולטחון אותי לאט, התחילו לטרטר אותי על הוכחת יהדותי (משתתפי מח"ל צריכים להוכיח שהם יהודים על מנת לקבל בארץ מעמד של תושב ארעי א.ז.) והמכתב שהבאתי מהרב בקנדה לא התאים והייתי צריך לחזור על התהליך שוב ושוב. לא הבנתי עברית ולא ידעתי איך ולמי לפנות. פתאום התחלתי להבין שהמעבר לישראל הוא לא רק התרגשות וחיבור רוחני. זה לא היה ממש משבר, אבל זאת הייתה תקופה של לחץ ואי וודאות גדולה. בלב שלי הייתי מוכן לכל, אבל המציאות הייתה קשה, עכשיו כשאני חושב על כך אני מבין עד כמה הייתי חסר אונים.
בנוסף על זה, הבית שחייתי בו נמכר והייתי צריך לעזוב אותו. נקבע לי כבר תאריך גיוס, ב-15 לדצמבר. החודש היה נובמבר, לא היה לי איפה לגור וגם לא היה לי מישהו שידאג לי.
וכאן נכנס הקיבוץ לסיפורנו – אז, מוסיף מוזס בחיוך רחב, נזכרתי ביוחאי. והרגשתי שאני רוצה להגיע לקיבוץ. לא נלאה אתכם, הקוראים, במסלול המכשולים הביורוקרטי החדש שעבר מוזס, אולם בעיקר בשל השתדלות של לאה'לה ומשפחת דה בורס, הגיע לבסוף מוזס לקיבוץ ולחדרו הקטן שבשוליו. אל המנוחה והנחלה.
הקיבוץ בשבילי הוא מקום מקלט, מקום של שקט. המשפחה שלי היא משפחה מדהימה (משפחת צביון, כאמור) , נותנת לי את החום והמקלט שאני צריך. החדר שלי זה הבית שלי, המקום היחיד בעולם שהוא לגמרי שלי. אין לי בית אחר. בזכות הקיבוץ והאנרגיות שאני מקבל כאן בסופי שבוע אני יכול להתמודד עם הצבא. אני מרגיש הרגשת שייכות, "מרגיש קיבוצניק" מוסיף מוזס בגאווה.
היום אני גם מכיר יותר. בהתחלה הייתי בקיבוץ רק באזור של שכונת החיילים, עכשיו אני יותר ויותר מסתובב, מכיר עוד אנשים, אומר שלום בשבילים (למרות שאני רואה שהם מסתכלים עלי כאילו " מי זה הבחור הזה ??")
מה אתה עושה בסוף השבוע הזה? שאלתי אותו לסיום. כמובן לישון, וארוחת ערב עם הצביונים, ומחר בטח אסע לטיול, עם החבר'ה מהשכונה, הוא מוסיף בחיוך רחב.
אפילוג
חשוב לציין כי מוזס הוא אחד משמונה חיילים בודדים שמאומצים בגבעת חיים ע"י משפחות וחיים בקיבוץ. כל אחד מהם עם סיפורו, כל אחד מהם עם הסיבות שהובילו אותו לעשות בחירה כל כך משמעותית ומיוחדת.
במהלך השנים שלי בחינוך יהודי ציוני ראיתי מאות מקרים כאלו. אנשים צעירים, שהופכים את החלום הישראלי שלהם למציאות. במהלך שנות נעוריהם הם מצליחים לבנות משברי מידע על ישראל ומקרעי זהות יהודית מטושטשת מבנה מרשים ורב עוצמה של הכרה ושייכות שלבסוף מביא אותם אלינו, לכאן. במסגרת הזאת הם רואים הרבה פעמים דברים שאנחנו כבר שכחנו. הם מצליחים להזכיר לנו כמה מהאמיתות שכבר נואשנו מהם, ומצידם, גם הם במהלך השנים הופכים להיות יותר מחוספסים, ציניים וסקפטיים, כמונו.
על פי רוב, אנחנו נוטים לפקפק בהם. הם "משוגעים" אנחנו אומרים, "פנאטים", "הם יברחו בחזרה תוך כמה חודשים" אנחנו קובעים בפסקנות, "מה יש להם לחפש כאן?"
על פי רוב אנחנו לא מודעים למחיר שהם משלמים. "אמריקקים עשירים", אנחנו נוחרים בבוז, "הרי ההורים שלהם נותנים להם את הכול, לא חסר להם כלום". אנו ממלמלים לעצמנו, מסרבים לראות את האמת של חיי המהגר. הניתוק ממשפחה וחברים, תחושת הזרות, הקשיים הכלכליים, חוסר ההבנה והתלישות שלא פוסחים גם עליהם.
"טוב, הם בטח בורחים ממשהו" אנחנו עדיין מסרבים להאמין. ובכן, רוב רובם של העולים שאני מכיר באים ממשפחות חמות ואוהבות שקשה להיפרד מהן. כמעט לכולם הייתה אופציה מעולה ללימודים ולקריירה משמעותית וטובה, לחיי רווחה ונוחות.
אבל הם בחרו משהו אחר.
כנראה שבכל זאת יש משהו כאן, בארץ הזאת שמושך אותם. על אף החם והסבל, העצבנות וחוסר השקט, האלימות המתפרצת וחוסר הסבלנות היוקד.
כנראה שבכל זאת יש כאן משהו, לך תבין?
Share this post
