לאחרונה נשמעים יותר ויותר קולות המבכים את היעדר תהליך הקליטה המסודר בגח"א של המאה ה-21. מערכת העלון מרימה את הכפפה ומספקת כלי חשוב לנקלטים חדשים וגם וותיקים: שיעור ראשון בהכרת המקום בו אתם חיים

גבעת חיים איחוד שוכנת על  שתי גבעות: זו של מגדל המים וזו של בריכת השחייה.

חברי כפר סאלד אשר הגיעו לכאן מישוב השוכן לרגלי הרי הגולן, שאלו בלעג: היכן הגבעה של גבעת חיים? ומיד גם קבעו שכנראה לא מדובר ב"גבעת חיים" אלא ב"רמת חיים", אשר הייתה גבוהה משלהם.

בימי קדם  ועד לפני כ-600 שנים, היה האזור כולו מכוסה ביער של  שיחים קוצניים, סידריות,  עצי אלון ועוד. ביערות אלו חיו זאבים, דובים, צבאים  ועופות דורסים.

שנה טובה משנות ה-50

לפני 20,000 שנים חיו ביערות אלו גם בני אדם, כנראה נודדים ומה שנותר מהם הם כלי צור  מעובדים להפליא. היות ואבן צור לא נמצאת בסביבה הקרובה וגם לא בסביבה הרחוקה, יש להסיק כי נוודים אלו נדדו ממרחקים גדולים עד לבואם אלינו. בין הכלים שמצאנו היה גם גלעין (נוקליאום) – גוש אבן ממנו התיזו נתזים להכנת חיצים וסכינים. ההיסטוריון של ריצ'רד לב-הארי, מלך אנגליה, שהיה כאן בתקופת מסעי הצלב, מתלונן קשות  על התלאות, המארבים וחיות הבר ביער השרון כאשר עבר בו צבא הצלבנים בדרכו מעכו לארסוף (אפולוניה, הרצליה כיום). את שרידיו האחרונים  של היער עקרו הטורקים במלחמת העולם הראשונה (1914-1918) כדי לספק חומר דלק לקטרים ברכבות.

עם כיבוש הארץ ע"י הטורקים במאה ה-15, התדרדר המצב בפלשתינה, האדמות לא עובדו וכך נסתמו כל שפכי הנחלים לים והבקעות הפכו בחורף לביצות שבמרוצת השנים דגרו בהם  יתושי הקדחת, שהפכו את כל מישור החוף ל"ארץ מקוללת".

הגשמים והרוחות גרמו לסחף אדמות הגבעות ונותרה אדמה חולית ודלה. עניי העניים שבפלחים מכפרי ההרים התיישבו בכפרים קטנים, גרו בחושות (בתי חימר) שתו מי גשמים מבורות וניסו לעבד את האדמה הדלה שהשתייכה ליושבי כפרים בשומרון. הם היו צריכים להעביר את מחצית היבול לאריס שישב בקקון או בכפר ליד טול-כרם והוא היה חייב לבעל הקרקעות העשיר שישב בדמשק או בביירות.

מעיינות או נחלים לא היו ומי הגשמים התנקזו לנחל אלכסנדר וממנו לים. שפת הנחל שימשה כנראה כנמל במשך דורות רבים ובשנות השלושים, נהגו ערביי אום חאלד (כיום בנתניה מול הקניון, במקום בו נמצאים בית המשפט, הדואר, התיאטרון ותחנת המשטרה) להשיט את האבטיחים בנחל כדי למכרם ביפו או בחדרה.

צילום אוויר מדרום, ראשית שנות ה-40. גח"מ כבר בנויה – גח"א עדיין לא

הפלאחים זרעו שעורה, חיטה או אבטיחים וחרשו במחרשות עץ. אני עוד זכיתי לראות פלאח שחרש במחרשה אליה היו רתומים חמור ואשתו. יבולם היה עד 35 ק"ג לדונם ומה גאים היינו אנו כאשר היבול בשנים הראשונות היה  של 400 ק"ג לדונם.

לא היו כל דרכים באזור, בשל הביצות בחורף והחולות בקיץ ודרך המלך (טאריק אל סולטאן) עברה לרגלי ההרים מראש-העין דרך קלנסואה, טול-כרם וקקון, בעקבות "דרך הים" הרומית. במפת האדמות של ישראל הצעירה  כתוב על גבי השטח  המהווה כיום את קיבוצנו "אדמה שאינה ראויה לעיבוד".

כאשר הוחלט לבנות קיבוץ חדש, החלו ליישר את השטח ולסתום את כל הערוצים ובשל החשש מסחף בחדשי החורף, החלו מיד בשני דברים: סלילת דרכי כורכר כדי לאפשר העברת חומרי בנייה ושתילת דשאים לעצירת הסחף.

הנכנס היום בשער הקיבוץ,  לכוון המסגרייה והנגרייה, עובר ליד עץ איקליפטוס גדול המוקף בשיחי צבר. כאן שכן כפר החושות- מנשיה. (צומת הטרקטור).

בשנת 1947, לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ונגד בקשתנו הנמרצת, ברחו כל תושבי הכפר מזרחה אל הכפרים הגדולים והכפר נהרס. לאחר זמן קצר לא היה  זכר לחושות  ורק שיחי הצבר ומעט עצי איקליפטוס הזכירו את מה שהיה פעם כפר והשטח צורף לגבעת חיים.

בשנת 1951 שימש האזור כשטח-אש לאימונים לכוחות צה"ל. הייתה זו השנה הראשונה  של גיוס אימון מילואים ואני כמפקד, ביצעתי תרגיל של אש-חיה בגבעות שלנו. הפלוגה שלי ירתה בכל סוגי הנשק וחיל-האוויר הפציץ את השטח בו שוכנת כיום אליכין.

בן גוריון נואם בטקס הנחת אבן הפינה, מאי 1952

בשנה הראשונה לקבוץ הצעתי לילדים לאסוף אבנים בגבעות החוליות והודעתי שעבור כל אבן יזכו ב-10 בולים. את רוב האבנים זרקתי אך זכיתי במספר כלי צור יפהפיים. ילד אחד הביא לי רימון-יד ללא מנוף, כנראה שריד לתרגיל האש שביצעתי באזור. ילד אחר הביא לי תג נחושת שנפל כנראה מכתפו של  חייל בריטי כאשר ניצב עם יחידתו מול חברי הקיבוץ  בעת המצור הגדול  על גבעת חיים בנובמבר 1945. שמונה חברים נהרגו אז.

בשנת 1953 נכנסנו, שרהל'ה ואני, לבית בנוי  עם שירותים בתוך הבית, לראשונה בחיינו בקיבוץ, 20 שנים אחרי שעלינו לארץ. כאשר ידידי ראובן הישראלי ז"ל נכנס לדירתו, הוא אמר לי: "מכאן אצא רק  עם הרגליים קדימה" ואת זאת אני מאחל גם לעצמי.