בימים אלו עומדת לפתחנו אישורה של תכנית האב. ובאופן יותר ספציפי בנייתן של 250 יחידות דיור (מעבר למה שנבנה או מתוכנן היום) והגעה למספר של 650 יחידות דיור ביישוב. עיקר הדיון נסב על היכן יכולות להבנות יחידות דיור אלו, ופחות בעצם השאלה על מידת הצורך והמשמעות שבבנייתן.

מדובר בנושא רגיש מאין כמוהו, שנוגע בחדרי הלב הכמוסים ביותר ובמאווים המובנים והקדושים כמעט של הורים, שילדיהם יוכלו להתיישב ולגור בסביבתם. לכן הגבתי בשתיקה ובהבלגה לדברים בוטים ושלוחי רסן שהופנו לעברי במועצה האחרונה כשהעזתי להתבטא בנושא. אבל, דווקא האמוציות והכעס הרב שהנושא מעורר, הוא אחת הסיבות, כפי שאציג בהמשך, מדוע עלינו לגשת לנושא זה בזהירות.

הבסיס לקביעת המספר של 650 יחידות דיור מתבסס על החלטה שהתקבלה לפני שנים מספר. המספר ייצג את הגבול העליון של מה שנחשב, על פי המקובל "יישוב כפרי", ומעבר לו היישוב הופך למעין עיירה. מדובר על "קביעת אצבעי" והנחת בטן, לא על קביעה חוקית או מקצועית, מדוע 650 ולא 600 או 700? אין תשובה ברורה. יתירה מזאת, ההחלטה שהתקבלה בזמנו ביטאה שאיפת לב למקסום התהליך של חזרת הבנים והבנות הביתה. היא התקבלה עוד לפני שנבנתה יחידת דיור אחת, עוד לפני שנוצרה ההבנה מהי המשמעות המלאה של התרחבות כה מהירה וכה נרחבת של היישוב. כעת, כשאנו נמצאים בחציו של תהליך הבניה, ולמעלה מ 70 יחידות נבנו או בשלבים מתקדמים של בנייה, אני חושב שחובה עלינו לשוב ולבחון את ההחלטה שהתקבלה בעבר, ולנסות ולהבין את מלוא משמעותה וכיצד היא תשפיע על חיינו.

הבחינה צריכה להיות בשני מובנים. האחת – תכנונית והשנייה – קהילתית.

מבחינה תכנונית – איש המקצוע שבחרנו לנו כמתכנן יישובי, אדריכל עמוס וכמן, אמר, ויש לכבד אותו על היושר המקצועי שבאמירתו, כי כדי להגיע ליעד של 250 יחידות נוספות, יהיה עלינו לשעבד את כל השטחים הפתוחים ורזרבות הקרקע שיש לנו, וגם אז לא בטוח שנצליח למלא את היעד הזה.

על מנת שאנשים יבינו את משמעות הדבר – אפרט. עלינו להרוס את הקיים ולבנות עליו שכונות בכל האזורים שסומנו בצהוב בתוכנית, דהיינו: אזור השדה המערבי (בהנחה שניתן להזיז את קווי החשמל שם) / משק בית ספר- לגעת בחיות / אורווה ומאנז' / שפרירים הישנה (שפרירים ב') / אזור מרכז המזון ומושבת התאילנדים / חצי משטח שדה הכותנה (אצטדיון) ויכול להיות שגם הרפת.

ולא מדובר בבנייה קיבוצית, (כפי שחלקנו אולי מדמיינים אותה) שמשמרת פינות חמד ושטחים ירוקים. מדובר על בנייה צפופה יחסית (4 ואולי 5 יחידות לדונם), עם תקני חנייה מחמירים, כבישי גישה, מגרשי חניה לאורחים וכו'. מהבנייה הזאת לא יישארו חורשות אקליפטוס או עצי מילה וחרוב עתיקים. הכול ייושר, יחולק וייהרס לטובת בנייתם של צמודי קרקע צפופים, ברחובות ישרים, בניצול קרקע מרבי לשם הכנסת כמה שיותר בתים והגעה ליעד של 250 יחידות.

יכול להיות שנצליח, ונחזיר עוד 250 משפחות לגור כאן, אבל מה הם ימצאו? האם הם ירצו לחזור למקום שרחוק מרחק כה רב מהיישוב הזכור להם מילדותם? האם אנחנו/אתם תרצו לגור ביישוב כזה?

מבחינה קהילתית – ניתן למנות את המגרעות שבגדילה מהירה, איבוד אינטימיות וקשר בין אנשים, ערעור הממד הקהילתי, שינוי ואולי קריסה של מערכות חינוך וכו'. ניחא, נניח שזהו מחיר שאנשים מוכנים לשלם עבור הזכות לחיות ליד ילדיהם. אבל, האם הרצון הזה באמת יתגשם? מתוך 250 היחידות, כמאה בערך ישלימו את המכסה הראשונית שהבטיחה לכל בית אב מקבוצת ה 400 זכות למגרש אחד. דהיינו שרק 150 מגרשים יישארו לחלוקה. 150 מגרשים שיצטרכו להתחלק בין 400 משפחות (שכן החלוקה תהיה פתוחה לכולם, לא רק לקבוצת ה-400), במציאות של תחרות והעלאת מחירים. לאן זה יכול להוביל? לתחרות, למצב של החזק והעשיר שולט, לקנאה, כעס, מפח נפש. להעמקת פערים ולקריעה של המרקם הקהילתי.

סופו שנצא קרחים מכאן ומכאן. גם נשנה את פני יישובנו לעד, ונהפוך אותו לעיירת פרברים סתמית ומכוערת, וגם רובן של המשפחות בקיבוץ לא יוכלו לא יקבלו את מה שהם חפצים בו יותר מכל – מגרש נוסף לבן או בת ממשיכים.

אז מה הפתרון? לדעתי יש פתרונות, אבל יש לזכור כי הם הרבה יותר צנועים, ומכירים במגבלות של הגדילה ומרסנים את השאיפה להתפתח ולהתרחב מהר, רחוק והרבה ככל האפשר. הם פתרונות הרבה יותר "קיבוציים" בעיני, גם אם לכאורה הם מגבילים את התרחבות הקבוץ.

ראשית, עלינו לשאוף לבנייה של עוד 100 יחידות (מעבר למתוכנן כעת) ולא 250. 100 היחידות האלו ישלימו את החובה לספק מגרש לכל אחד מ-250 בתי האב שבקבוצה המקורית. כך כולם ייהנו משוויון ופתרון הוגן ונמנע ריב ומחלוקת לגבי חלוקה בלתי אפשרית של 150 יחידות בין 400 בתי אב (גם ממילא סביר להניח שהמנהל לא יאשר יותר מ-100 יחידות לכל היותר) את היחידות האלו ניתן לבנות על השטחים שיש עליהם הסכמה רחבה יותר (השדה המערבי, אזור מרכז המזון).

שנית, עלינו לקדם, במסגרת השטח הבנוי כבר בקיבוץ, פתרונות של בנייה שלא לשיוך, בעיקר להורים מבוגרים יותר שיכולים לעבור לפתרון דיור התואם את צרכיהם וכך לפנות יחידת מגורים משפחתית גדולה לטובת ילדיהם, או לפתרון של השכרה (מבוקרת, לא פרוצה ונצלנית). ניתן לקדם פתרונות כאלו גם במתחם הפעוטונים, גם בבתי הילדים של א-ג' (במידה ומעבירים אותם לתלתונים במתחם החינוך המערבי), גם בבנייה מבוקרת בתוך איזור שפרירים הישנה, גם אולי בבנייה של דו קומתי נוסף באיזור החיילים). פתרונות כאלו יכולים להכניס, להערכתי, עוד כ-50 משפחות נוספות של בנים לקיבוץ. משהו שבכל זאת גם יאפשר להורים לגור ליד הילדים והנכדים, אבל גם יאפשר לקיבוץ תהליך של הסתגלות והתרחבות יותר איטי, יותר מותאם וגם יותר נכון ובריא.

לסיום, בנימה אישית. ברור לי כי רבים שקוראים את הדברים שאני כותב, חושבים לעצמם (כפי שהוטח בי במועצה) "מה הוא חושב לעצמו, הוא כבר קיבל את הוילה שלו, ועכשיו הוא רוצה להגביל אחרים". אז ראשית, גם אם כבר "קיבלתי את הוילה" שלי, זה לא גורע מזכותי להביע את דעתי, גם אם היא נוגדת דעתם של רבים. שנית, ההגבלה שאני יוצר פוגעת גם בי ואולי בעיקר בי, כיון שהיא מגבילה את יכולתי לרכוש מגרש עבור ילדי. אני יודע שסביר להניח שילדי לא יחיו בגבעת חיים (אלא לאחר שירשו אותי אחרי 120), וזאת אמירה עצובה ולא פשוטה, אבל על מנת לשמר את היישוב המיוחד שלנו, לפחות לדורות הבאים, עלינו לזכור שיש מגבלות לכוח, וגם לבולמוס ההתרחבות.

באתר הקיבוץ ניתן למצוא את עדכון תוכנית האב – טיוטא למועצה.