ליל שישי של עורך עלון עמוס מאוד: כדורסל עם הבן, ארוחת ערב עם המשפחה ואמא, השכבות, סיבוב ויסקי אצל האחים שלי ולקראת חצות אני אצל אל"ם (מיל') ד'. על השולחן פרוסות מלון, קפה שחור מהביל, כמו גם ליקר דובדבנים שהוא מכין בעצמו, אבל בעל הבית מוטרד מאוד מהסוללות.

לא – אין הכוונה לסוללות טילי SA-17 "K379 גריזלי" המופעלות בידי הצבא הסורי ולפי ידיעות מודיעין עדכניות עלולות לזלוג ולפעול בשירות החזבאללה, אלא דווקא מהסוללות אותן אתם מפעילים, כל יום.

"כולנו משתמשים בסוללות במכשירים החשמליים שלנו", אומר דני הרמן. "אבל כשהן מתרוקנות, רבות מהן לא מוצאות את מקומן הראוי בשרשרת המחזור וזה בגללנו. בסוללות יש המון מתכות כבדות שמגיעות למי התהום שלנו. אני מזכיר שאת המים שכולנו שותים ומשתמשים בהם על בסיס יומי, אנחנו שואבים מהבאר של גח"א שניזונה ממי התהום הללו. מתכות כבדות ידועות כמסרטנות, פוגעות בעוברים וגורמות לסכנות בריאותיות רבות אחרות". אני אומר לו שפשוט אין איפה לשים אותן ברוב פינות המחזור בקיבוץ, אז הוא יורה חזרה: "בינתיים אפשר לשים אותן בפח המחזור של בקבוקי הזכוכית".

כידוע, דני השתלב במערך המחזור ופינוי האשפה בקיבוץ. "אני עובד יום בשבוע, לצידו של יורם פארן העובד שלושה ימים בשבוע ואנחנו חלק מצוות תברואה וחצר הכולל גם את יואב ברון בריכוז של חזי אחיטוב", הוא מספר ומסתבר שגם ביום עבודה אחד בשבוע, אפשר לצבור תובנות על החיים פה – דרך האשפה שלנו.

כשבועיים אחרי ועידת גלזגו בה הוסכם, פחות או יותר, שהמין האנושי גרם כבר לנזקים בלתי הפיכים לפלנטה בה הוא חי ושסביר להניח שרוב הנזקים כבר אינם ברי תיקון, אנחנו יושבים לדבר על הנושא הזה בגבעת חיים איחוד.

"אפשר לראות איך סגנון החיים שלנו פה תורם להיווצרות זיהום", הוא מתאר. "לדוגמה, כל נושא המשלוחים שקיבל תאוצה אדירה במהלך הקורונה. כל מוצר, קטן או גדול, שמזמינים משופרסל או מעלי אקספרס וכל מה שביניהם, נארז באריזה הנזרקת לפח, משונע באמצעות מטוסים, אוניות וכלי-רכב מזהמים ובקצה הדרך והצטברות האריזות, מתרחשת תרומה משמעותית לזיהום בקיבוץ שלנו. במקום להתפנק בהזמנות רשת, לכו לכלבולית, הכל זמין וטרי שם".

אני אומר לו שישפוך חופשי והוא לוקח את ההזמנה. "אני פותח פה פחים והם מלאים בקרטונים. למי שעדיין לא הפנים – לא זורקים קרטון לפח אשפה. יש את פח האריזות והקמנו גם כלובי מתכת לאריזות קרטון גדולות. יש פה בהחלט אוכלוסייה גדולה ערה לנושא המחזור ומצד שני יש כאן רבים שזה פשוט לא מעניין אותם".

רגע, אל תלכו, יש עוד.

"אין מספיק חשיבה על העתיד בגח"א מבחינות של איכות הסביבה ואקלים", הוא קובע. "אני מקווה מאוד, למשל, שבשכונה ג' תיושם התפיסה של השארת שטחי ניקוז וחלחול. בשל הבנייה המאסיבית והמואצת בקיבוץ, כוסו שטחים רבים בבטון וריצוף, כך שמי הגשמים היורדים פה אינם מחלחלים לקרקע. חייבים להשאיר משטחי דשא או שטח פתוח כדי למלא את מאגרי התהום".

לוגמים עוד ליקר דובדבנים ועוברים קצת על המצב בחזיתות המזה"ת השונות ואז הוא מבקש למתן קצת. "יחסית, המצב פה טוב, אבל יש עוד הרבה לאן להשתפר, בעיקר בנושא של נקיון בשבילים ובמדרכות. צריך שהילדים שלנו יראו דוגמה אישית שלנו, כי כשאני הייתי צעיר וראיתי את יענקל'ה הורביץ מרים לכלוך ושם בפח, עשיתי כך בעצמי. זה הרי לא מאמץ עילאי, אלא רק תשומת לב שתרים את איכות החיים".

אפרופו דוגמה אישית. "יש לנו קמין", הוא מראה את האובייקט ליד הקיר. "ואנחנו מתכוונים להחליף לקמין גז במקום קמין עצים בגלל שזה מפריע לאנשים אחרים. צריך לשנות התנהלות כדי שנוכל להשאיר לילדים שלנו משהו אחרינו. צריך שהבית הזה שנקרא גח"א יהיה איכותי ונעים ויגרום לכולנו לחייך. זה בידינו".

אה, יש עוד משהו חשוב. "אני מפרגן מאוד לניב יגר והצוות שלו על מיזם גן הירק הקהילתי. כל מי שיש לו משהו נגד המיזם הזה, שיירד לשם ויראה איך זה נראה. כמי שקונה את מה שגדל שם – התוצרת האורגנית שיוצאת משם היא ברמה גבוהה יותר מכל תוצרת חקלאית שמגיעה הנה וזה אחד מהדברים הכי נכונים שצריך לעודד פה. אני נמצא בקיבוץ שנים רבות ותמיד היו כאן כאלה שלא מפרגנים. צריך לתת כבוד ליוזמה כזו ולאחרות שתבואנה בהמשך". בדיוק אז נגמרים הקפה והליקר וכן, הגיע זמן ללכת לישון ולקוות שלפחות בנושא הזה, יש בגח"א תמימות דעים.