בשבוע שעבר ולאחר דיון ער בנושאי חופש הביטוי בפייס של הקיבוץ,  אזרתי אומץ ופניתי לשירה מוהר בבקשה לשבת לשיחה באשר לענייני היום. שירה, כיאה לסלבריטי במעמדה, נתנה לי לחכות ואף דחתה את הפגישה שלנו שוב ושוב, אך לבסוף זה קרה. נאלצתי לוותר על שנת הצהריים של יום שישי, אבל היה שווה.

חמש דקות לאחר שהתחלנו לדבר התחוורו לי שתי תובנות, אחת משמחת ואחת פחות. המשמחת הייתה שאני הולך להינות בשעתיים הבאות משיחה מרתקת, מאתגרת ומרגיזה. מסתבר גם ששירה ואני חולקים נקודות מוצא משותפות ותובנות משותפות לא מעטות. תמיד נחמד לגלות שאתה לא המסכן היחידי בעולם שעליו כתב עמיחי את "משלושה או ארבעה בחדר". השמחה התערבבה בעצב, לא רציתי לגלות לה שזה קשה לא להיות במיינסטרים ושהיא לא תוכל, כנראה, להיות אף פעם פופולרית. זה באסה לגלות שאתה כזה ובשביל זה הולכים לטיפול בכדי שאפשר יהיה להאשים את ההורים בחינוך דפוק. זה לא בעיה, זה פשוט עולה הרבה כסף.

אז למה נפגשנו בעצם ?

כמה סיבות. קראתי בשנה האחרונה חלק גדול מהדברים ששירה כתבה או יותר נכון הגיבה להם, וחשבתי לעצמי שכדאי לנסות לאתר ולהבין מתוך הדברים את תפיסת העולם. חשבתי גם שמעט מאוד, אם בכלל, מבני גילה של שירה מביעים את דעתם על הנעשה, וכאשר אנחנו לא מתייחסים בכובד ראש לדברים אנחנו כנראה מפספסים משהו שהוא מעבר לדברים עצמם ולא מנסים להבין את המצוקות או תפיסות העולם של שכבת גיל שונה, בדיוק כפי שחלק גדול מהקונפליקטים כיום משקפים חוסר תקשורת בין שכבת הוותיקים לשכבה של בניהם ובנותיהם.

אז ישבנו. ודיברנו. והתווכחנו. וגם הסכמנו לפעמים (לפחות ככה יש לי הרושם). אנסה להביא את רוח השיחה, אין פה ציטוטים.

התחלנו בשאלה למה בכלל לגור פה ?

זה היה לא מובן לי לחלוטין משום שאני, בגילה של שירה, לא העליתי זאת כלל על דעתי. אז מסתבר שהשילוב בין עבודה בעיר למגורים בקיבוץ גם בלי ילדים, עובד לא רע. ומסתבר גם, בלי לעשות הכללות, שיש בני קיבוץ הנמצאים בקשר נורמלי, שלא לומר אפילו טוב, עם הוריהם. מבחינתי זה  גילוי מרעיש. וכן, יש גם אינטרס כלכלי בעניין והוא לא זר לאף אחד, רק בדרך כלל לא מדובר. שילוב כזה בהחלט יוצר אטרקטיביות במקום כמו גבעת חיים.

עברנו לדבר על שיתופיות כדרך חיים. אז קודם כל למה זה חשוב ?

כי אני חושב שדווקא עכשיו, לפני שמוציאים את תהליך ההסכמות לדרך ולפני שמחליטים סופית על חלופת השיוך, חייבים לשמוע גם ואולי אפילו בייחוד, דעות של אנשים שעוד 10-15 שנה יגדלו בקיבוץ את ילדיהם. הם אולי אלו שיושפעו יותר מכולם ממה שייקבע היום ולכן חשוב שגם ישפיעו.

אז ממה שאני מבין, מבחינת שירה שיתוף וערבות הדדית הם מושגים חלולים שנזרקים לחלל הקיבוץ בצורה תכופה מדי ואין בהם תוכן עבורה. והאמת שאני מבין וגם מקבל את הפרספקטיבה הזו מצידה. לדור הוותיקים יש את הפנסיה, רווחה והכנסות מסוימות. לדור הביניים יש חינוך מסובסד, רווחה ותרבות. מה אנחנו כגוף נותנים היום לאדם/אישה שמסיים ללמוד ומתחיל את חייו ? יש לנו איזה מערכת הלוואות מסודרת ? יש לנו מקומות עבודה עם קדימות לבני קיבוץ ? יש לנו איזה גוף לתמיכה ביזמות מקומית ?  רק תחשבו מה היה ניתן לעשות פה עם קצת נדל"ן להשכרה, מוחות מקומיים, חיבור ישיר למערכת הבנקאית ושיתופי פעולה בין דוריים.

קשרתי את זה לתרבות. נראה לי ששירה לא הבינה מה אני נופל עליה עם המושג הארכאי הזה וזה בדיוק מה שיפה וגם פה זה מובן. התרבות בקיבוץ (משודרגת מאוד מאז שנטע בתפקיד) פונה בייחוד למשפחות (חגים וכו') וקצת לוותיקים (חוגים ועוד). ולמה זה חשוב בכלל ? תרבות זו שייכות. תרבות זו זהות. אם לא תהיה תרבות שמתאימה לכל גיל או לזרמים שונים, לא תתגבש בסופו של דבר תודעת זהות ושייכות משותפת. לכן חוסר ההבנה על מה אני מנסה לדבר במקרה הזה היא בדיוק התשובה. כאשר אין תרבות שפונה לאוכלוסייה מסוימת, היא תישאר לא מחוברת. היא לא חלק מ"הקהילה" המפורסמת.

המשכנו לנושאים של תרבות ניהולית, שקיפות ציבורית ובכלל תפקידים ציבוריים.

לא היה לי קל בחלק הזה של השיחה. זה אולי עניין של גיל אבל בייחוד של השקפה ונקודת מוצא. גילוי נאות- אני לא אוהב משפטנים (סליחה רקפת ויאיר 2X…). אני חושב שהפנייה של החברה הישראלית למשפט כמערכת מארגנת של חוקי המשחק נעשתה בגלל חולשה של מערכת החינוך וירידת קרנם של אנשי הרוח,  אבל אני חייב להודות ששירה מנוסה ממני במגזר הציבורי.

הטענה המרכזית של שירה בהקשר הזה היא שאנחנו מנסים כל הזמן להמציא את הגלגל בעוד שלמרבית הדברים ניתנו תשובות משביעות רצון ומבוססות על ניסיון מצטבר של שנים רבות ומקרים רבים. הקיבוץ אינו אקס טריטוריה (פה אני מסכים בהחלט!) והוא חייב להפסיק להתנהל ככזה. למרבית המחלוקות שעל הפרק, לדוגמא כמובן ניגוד עניינים, נתן המשפט הציבורי תשובה מספקת וצריך לאמץ אותה כקו המנחה.  בכל זאת, שאלתי את שירה האם היא לא חושבת שקיבוץ הוא דבר ייחודי שאולי צריך גמישות מסוימת ואוטונומיה כזו או אחרת שלא תתכתב בהכרח עם מה שמקובל במערכות אחרות ?

מוכרח להודות שחטפתי נוק-אאוט בחזרה- "מדוע אי אפשר פשוט להיות ישרים" הייתה התשובה. התבאסתי. יכול להיות שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מנסים לתת הכשר לעיגולי פינות על ידי ההנחה שאנחנו מיוחדים ולכן גם ראויים להסדרים מיוחדים שלא לומר מקלים ? החלטנו להסכים לא להסכים לגבי הנקודה הזו ולעבור לנושא הבא לפני שנעבור למכות.

לקינוח שמרנו כמובן את הנושא הפיקנטי שהמקום שאנחנו מייחסים לו חורג בהרבה ממשקלו הסגולי. חופש הביטוי כמובן או בביטויו הנוכחי- "מה יהיה עם הפייס של הקיבוץ???".

האמת שדיברנו על זה מהתחלה אבל השארתי את זה לסוף בשביל שיישארו כמה קוראים. מי שעוקב לא יופתע שאני ושירה מסכימים בנושא הזה. לכן גם היה קצת משעמם לדבר עליו. לא וויתרתי, ומכיוון שזו לא שיחת יח"צ, ניסיתי להבין משירה מה גורם לה להגיב בחריפות ובתוקפנות לעיתים. אז מסתבר שמוהר זה בכלל מקזבלנקה ולשירה יש דם "מבעבע" כהגדרתה. והיות וגם אני לעיתים יורה בלי לעצום עין בלתי מכוונת אז הנהנתי באמפתיה אבל לא קיבלתי את ההסבר.

"כי אכפת לי" הייתה התשובה. ופה בעצם כל הסיפור. כשמישהו כותב בחריפות ואנחנו, כמנהלים, כהנהלה, בוחרים להגיב בחריפות במקום לנסות להבין מאיפה זה בא ואולי אפילו לתעל את זה למקום חיובי, אנחנו נכשלים. ובאילו כלים כן ניתן לטפל בדברים שמפרים גם את הגבולות האלו? גם פה התשובה של שירה היא שהפייסבוק של גבעת חיים איחוד לא מתנהל ולא אמור להתנהל באופן שונה מהפייסבוק הכללי. אותם כללים שם ופה.

האמת היא, ואני לא יודע אם זה עובר דרך הכתוב, שהייתה שיחה די מטלטלת עבורי. למרות שהנחתי שאנו חולקים הרבה במשותף, פתאום הבנתי שתהליך דומה לתהליך שקרה במדינה עובר על הקיבוץ. אידאולוגיה שהיוותה מצפן מוטלת כעת בספק, צורות חיים ופרנסה הוכיחו כי לא לעולם חוסן, את ניהול הפנקס המפורסם של ספיר כבר לא מחשיבים כגאונות והאוונגרד הקיבוצי הוא כעת עוד צורת חיים מיני רבות אפשריות.

שירה בשבילי במובן הזה היא כפי שאמרה גולדה על הפנתרים השחורים- "הם לא נחמדים" (כן כן, אני יודע שהמסמכים גילו שזה לא נאמר כך). הם לא נחמדים אבל הם חוללו מהפכה בכל הקשור לתפיסות החברתיות והסוציולוגיות בישראל. לכן כל כך חשוב להקשיב ולדבר למרות שהמסר לפעמים קשה לעיכול.